יום ראשון, 21 באפריל 2013

דנקנר ואנחנו

בוויכוח סביבי אי.די.בי אחזקות ונוחי דנקנר שולטת הדמגוגיה והדימוי הפופוליסטי. הטענה הראשונה היא שנוחי דנקנר נהנה מייחס של הבנק שהאזרח הפשוט לא זוכה לו. זה נכון אבל זה גם מוצדק. אם אני, למשל, לא אחזיר את חובי בזמן אני צפוי לסנקציות של הבנק שיפגעו בי קשה - בי אבל רק בי. פגיעה בנוחי דנקנר יכולה לגרור אחריה גל פיטורים של אלפים במעגל הראשון ומספר גדול יותר במעגל השני למשל, חברות שיש להם עסקים עם נוחי דנקנר ושיקלעו לקשיים בשל פשיטת הרגל שלו. באווירה הציבורית אין להם סיכוי קבל סעד מהבנק וה 150 מיליון חוב נימחק יהפכו לדמי אבטלה, לצימצום הפעילות במשק ולירידה בגביית המיסים.
 

גם בארה"ב כשחברת לימן ברדרס פשטה את הרגל ב 2009, בגלל התנהלות שערעוריתית שלה עצמה הדילמה הייתה להיות צודקים, לגרום לפשיטת רגל המונית של חברות שהיו מושקעות מדי עמוק בלימן ברדרס ולמאות אלפי מפוטרים או להיות חכם ולחלץ את לימן ברדרס כדי שהמשק האמריקאי יסבול הרבה פחות. את המושבים בארץ חילצו כלכלית, בתשלומים ישירים של משלם המיסים הישראלי ולא דרך מאזנים של בנקים, לפחו שלש פעמים מאז 1990, לא כי זה היה צודק אלא שמשמעות הקשיים הכלכליים הייתה קריסת ההתיישבות ומצוקה כלכלית לכ 100,000 בני אדם.
 

השימוש בכספי האזרח הקטן לפעילות כלכלית צולעת נפוץ מאד. למשל כל אזרח משלם בממוצע 7$ יותר כשהוא טס מישראל בגלל העדר הסכם שמים פתוחים. התחרות קשה לחברות התעופה הישראליות וביחד עם ההסתדרות הם מקווים שכולנו נשלם יותר כדי שהם ישרדו יותר טוב בגירסה האופטימית או לא יתיעלו מספיק בגירסה הפסימית. כולנו משלמים כדי 53 אג' לקווט"ש חשמל במקום 37 אג' כי החברה לא חושבת שהיא צריכה להתייעל וההטבות לעובדים הם הרבה מעבר למקובל באירופה או ארה"ב למשל ביחס לרמת המחיה המקומית.
 

יש המדברים על הפיכת הפרמידה הכלכלית כך שבבסיסה יהיו עסקים קטנים ולא חברות מניות ענקיות שצורכות 90% מהאשראי וגוררות אחרהם את המשק כשהן קורסות. עסקים קטנים הם הבסיס היצרני של כל חברה אבל אי אפשר לקדם פרויקטים כלכליים גדולים עם חברות קטנות כמו פריסת רשתות סלולריות, סלילת כבישים, מחלפים ומינהרות, בניית נמלים ורציפים או קווי רכבת לאילת ובית שאן או, בארצות אחרות, לייצר מכוניות וסמרטפונים ביצור המוני. אי אפשר להוביל פיתוח משקי, טכנולוגי וכלכלי בהישען על חברות משפחתיות או שותפויות קטנות - צריך בישראל לשנות את התמהיל ואת מידת הריכוזיות במשק, שהיא מוגזמת ביחס למקובל במערב, ולהוריד את חלקם של חברות הענק במשק האשראי מ 90% היום ל, בתסריט הכי אופטימי, 75% אבל עדין זו תהיה פרמידה, אולי קצת יותר שטוחה, פרמידה הפוכה דומה לחזון אחרית הימים של שלום עולמי - נושא לשיחה בסלון.
 

לגבי הטייקונים ונוחי דנקנר אישית. מבנה החברות בע"מ (חברות של בעלי מניות) מפריד בין הנכסים האישיים של בעלי המניות לנכסי החברות עצמם. ידועים בעולם מאות אלפי מיקרים שבעלי מניות רוששו בכוונה את החברות שבשליטתם והעבירו את נכסיהם לשליטתם הפרטית ואז פשטו את הרגל כשהם מותירים אחריהם מובטלים וחברות הרוסות. האפשרות שנוחי דנקנר ודומיו יזדקקו לסיוע לחברותיהם הכשולות בעוד הם מחזיקים ברכוש פרטי של מיליונים רבים בצד, שאותו עשו מבעלותם היחסית על החברות הכושלות, היא מקוממת . לכן צריך להיווצר מנגנון שכאשר בעל שליטה דורש הסדר עם הבנק על חוב בחברת מניות שבשליטתו הוא יאלץ לשעבד חלק משמעותי מנכסיו האישיים ו"להביא כסף מהבית". צריך להכניס קצת מוסר וצדק לשיטת ה"תספורת" אבל אחרי הכל צריך גם לחלץ חברות כאלו מהתרסקות כי לא בהם מדובר אלא בעובדיהם הרבים ובחברות שתלויות בהם ושעלולות לישקוע יחד איתם ולגרום לגל של אבטלה ולנטל תקציבי משמעותי של תגמולי אבטלה.
 

לכן כן - נוחי דנדנר צריך "להביא כסף מהבית", הוא צריך לשעבר חלק מנכסיו האישיים אבל כן - הוא לא אזרח קטן פשוט והטיפול בו צריך להיות שונה. טענה שהוא זוכה ליחס מיוחד נכונה מאד עובדתית ולא לעיניין באופן מוחלט.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה