ללא מוצא, ללא פיתרון

מלחמת האזרחים בסוריה, הנימשכת כבר מעל לשנתיים, גולשת במהירות מפחידה להיות מלחמה אזורית בין סונים לשיעים. סונים סלפים, בסוריה ומחוצה לה, וג'יהאדיסטים עם אדיאולוגיה של אל קאעידה נוהרים בהמוניהם לסוריה, בעיקר מעיראק, להילחם לא למען דמוקרטיה וחופש אלא כדי להפיל את המישטר העלאווי הכופר. כבר היום אפשר לקבוע בסבירות גבוהה מאד שאחרי בשאר אסאד יקום בסוריה מישטר איסלאמיסטי קיצוני מזה שבמצרים. כמו בלוב, תוניס ומצרים בימי המהפכה של 2011 וכמו בימי המהפכה באיראן ב 1979, בחזית הופיע דמות "ליברלית" שדיברה בשפה 'אירופאית' אבל מאחורי הדמות ה"מערבית" עמדו מסורות שיבטיות ועדתיות ולוחמים מוסלמיים מכל סוג.

מהצד השיעי נוהרים לסוריה לוחמי החיזבאללה מלבנון ולאחרונה לוחמי המליציה השיעית מעיראק "צבא המהדי" להילחם לצד מישטר אסאד. הקרבות כבר גולשים גם לעיראק וגם ללבנון. רק לפני 4 ימים נהרגו בעיראק כ 50 חיילים ופקידי ממשל סורי נאמנים לבשאר אסאד שברחו לעיראק מהקרבות נגד הסונים בעמק הפרת והיו אמורים לחזור, בסיוע הממשל העיראקי השיעי, דרך מעבר אחר לסוריה קרוב יותר למשולש הגבולות עם ירדן ודמשק. מארב של לוחמי אל קאעידה בעיראק המתין להם קרוב למעבר הגבול ווהרג את רובם. פיגועי המתאבדים ומכוניות התופת, בעיקר של הסונים נגד מטרות שיעיות, הם עיניין יום יומי בעיראק ומאז תחילת 2013 התופעה מתעצמת וכבר גובה כדי מעל ל 300 הרוגים בחודש - כל חודש.

בלבנון, באזורי הגבול עם סוריה, כבר נלחמים אנשי חיזבאללה במליציה הסלפית "ג'בהת אל נוסרה" (חזית הניצחון) כאשר הסלפים צוברים ביטחון, יכולת ומיומנות ובעיקר שינאה הולכת וגוברת נגד החיזבאללה. מליציות סוניות ושיעיות כבר מפטרלות ברובעים שונים של בירות והעיר טריפולי בצפון לבנון כבר מחולקת למעשה בין מליציות עלאוויות לסוניות כשהקרבות ביניהם משתקים את הפעילות המיסחרית בעיר. האזור גולש למילחמת כל בכול רבתי (שישראל לא מעורבת בה לשימחתנו) שהדרך היחידה למנוע אותה היא הפסקת המילחמה בסוריה בהסדר פוליטי שכולם יכולים לחיות איתו אבל ניראה שההזדמנות הוחמצה לחלוטין. באופן מוזר יש עדיין כמה תימהונים במערב שחושבים שדווקא פתרון הסכסוך עם הפלשתינים יכול, בצורה כל שהיא, לייצב את האזור.

בפני המערב וארה"ב עומדת דילמה קשה - אם יתמכו במורדים בנשק וסיוע מדיני ימצאו את עצמם תומכים באל קאעידה וניגררותיו המהווים לא את השוליים אלא את הליבה של המרד הסורי. הלהט הדתי שלהם הוא מיכשול לכל הסדר פוליטי אפשרי לא רק עם בשאר אסאד אלא עם העדה העלאווית השלטת בסוריה כרגע. מצד שני סילוק ההשפעה האיראנית מסוריה היא מכה קשה לאיראן ויש לה השלכות ממתנות על יחסה של איראן למו"מ הגרעיני. אם המערב יתמוך במו"מ מדיני המנוהל על ידי בשאר אסאד, כשהוא עדיין בשילטון , ימצאו עצמם מעצימים את העמדה המתריסה של איראן גם במישור ההתעצמות הגרעינית. מו"מ על הסדר בסוריה עם בשאר אסאד בשילטון יסייע לאיראן לקיים את הברית האסטרטגית האזורית שלה עם סוריה. יתר על כן סעודיה, הרואה עצמה כפטרונית של הסונים במיזרח התיכון, לא יכולה להשלים עם המאחז האיראני בסוריה.

אם המערב יחליט למשוך את ידיו מהסכסוך בסוריה, מה שהוא עושה בפועל, ותיגבר במערב ההכרה שכל התערבות בעולם הערבי מניבה, כמעט תמיד, תוצאה בלתי רצויה למערב ולעולם בכלל, כי אז המשך המלחמה בסוריה מוביל, כמעט בוודאות, למילחמה אזורית בין סונים לשיעים במרחב של עיראק, לבנון וסוריה כשתורכיה ובעיקר סעודיה יתמכו בסונים ואיראן בשיעים. בקיצור כל האפשרויות גרועות מאד, אין לדעת מה עדיף על מה ולהתעסק בסכסוך ביננו לפלשתינים ניראה פתאום כדבר פשוט ונוח. לתורכיה, למשל, קל יותר להתעסק ב"התנצלות" הישראלית מאשר להציע ולעמוד מאחורי פיתרון ישים למצב בסוריה. כרגע ניכר במדיניות החוץ של ארה"ב שהמעצמה הגדולה בתבל, עדיין, לא יודעת מה לעשות באזור. הם גם תומכים במורדים אבל לא בנשק, כלומר לא תומכים. הם גם בעד מו"מ מדיני אבל רוצים לנתק את איראן מסוריה מה שמבטיח מו"מ ללא תוצאות אלא אלו שיושגו בשדה הקרב. הם גם רוצים לא להתערב בסכסוך כי כל התערבות כזו מניבה פרי ביאושים אבל בכל זאת כן מתערבים.

אפשר לסכם ולומר שהמצב בסוריה הוא כרגע ללא פיתרון מהיר אבל הוא בעיקר תוצאה של דעיכת המערב, של פשיטת הרגל של המדיניות המערבית בעיראק ואפגניסטן וההתעסקות הבלתי פוסקת במה שלא חשוב - הסכסוך, והזנחת החשוב באמת - העריצויות העדתיות של המזה"ת (בעיראק שלט המיעוט הערבי סוני  על הרוב השיעי והמיעוט הכורדי, בלבנון משלו הנוצרים ברוב השיעי והסוני, בסוריה מנהלים העלאווים את הרוב הסוני ואפילו בירדן הבדווים שולטים ברוב הפלשתיני). כרגע משלם המזה"ת הערבי את מחיר הדמים האמיתי של התעסקות בסכסוך עם הפלשתינים כמקור הלגיטימיות והסחת הדעת האולטימטיבית במקום לעסוק בבעיות האמיתיות של החברות הערביות. האם יש פיתרון תיאורתי לבעיה, כניראה שלא - כמו באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה ניראה שרק המשבר עצמו, נורא ככל שיהיה, יכול להחזיר, בעוד כשני עשורים, את האיזון הנידרש לאזור בו אנו חיים.