כבדהו וחשדהו

מעל לעשור, מאז הסכם אוסלו בשלהי 1993 ועד חומת מגן ב 2003, הצליח השמאל הישראלי בהצלחה יתרה להחדיר לשיח הישראלי שכאשר מנהיג פלשתיני מהפת"ח הוקלט או נילכד מדבר על ההסכם כדרך לחיסול מדינת ישראל וכשלב בתוכנית רב שלבית - הוא "לא מתכוון" ממש אלא אומר את דבריו "לצרכי פנים" בלבד. מכאן יש כמה הנחות סמויות שהוטמעו בהצלחה בציבור: א. שמנהיגי הפלשתינים דוברי אמת כשהם מדברים "לצרכי חוץ" ומשקרים כשהם מדברים לקהל שלהם. לכן לעולם המנהיג הפלשתיני הוא בעד השלום כי כשהוא מתבטא אחרת זה לצרכי פנים והוא לא מתכוון. ב. למנהיג הפלשתיני אין אחריות וגם אין ציפיה ממנו שיתחיל לדבר שלום עם עמו כי חינוך העם לקבלת התהליך היא חלק מבניית שלום ביו עמים והשלום יכול לפרוח גם אם המנהיג, נניח צעיב עריקאת, משתלח בו כשהוא משיח עם עמו. וג. אנחנו יודעים מה מתחולל במוח שלהם מתי הם משקרים ומבלפים (לצרכי פנים) ומתי הם דוברי אמת פנימית (לצרכי חוץ). על כך אמר הנרי קיסינג'ר, ב 1973, בהתייחס לפערים בדיפלומטיה בין הרמה הציבורית וההצהרתית לדיונים הסגורים, שההבדל בין מנהיג ערבי למערבי הוא שלמנהיג הערבי יש להאמין כשהוא מדבר בראש חוצות ולמערבי כשהוא מדבר בחדרים סגורים. הפוך מהתזה שכשמנהיג פלשתיני משתלח בשלום זה בלוף מיועד לצרכי פנים בלבד.

אני תומך בהתנצלות לתורכיה כמחווה "זולה" לנשיא אובאמה וכדי לפשט את היחסים עם תורכיה, להעמיק את הקשרים עם נאט"ו שתורכיה היא חברה מובילה בו עם זכות ווטו מעשי על החלטותיה ואת המיצוב המישפטי הבינ"ל שלנו הכולל הכרה בזכותנו לסגר ימי על עזה. אני לא תומך בפיוס בגלל סוריה שהאינטרס העליון שלנו הוא לא להיתערב שם אלא במצב של כלות כל הקיצין, גם אז רק בצורה ממוקדת והכי מצומצמת שאפשר ולא מותנית במדינה או אינטרס בין לאומי זר ואחר. המחיר שישראל משלמת על הפיוס עם תורכיה הוא מיזערי. הפיוס לא פגע בשום צורה במאבק המישפטי שעדיין מתנהל סביב חוקיות המשט אלא דווקא חיזק אותו וצימצם מאד את השפעת הטיעון התורכי נגד החוקיות שלו ונגד מי שביצעו אותו אישית.

אני גם לא חושב שארדואן ינהג בהגינות, שלא לומר בידידות, עם ישראל והוא ימשיך לנסות "להתגלח" על ההסכם ולנסות לאתגר בפרובוקציות חדשות את ישראל - לא צמח לנו ידיד על הבוספרוס אלא יריב שנאלץ להשלים, מבחינתו רק זמנית, עם המצב הגאופוליטי והלחץ האמריקאי. ארה"ב עוד תאכל מרורים מארדואן.

ביום שבת האחרון הצהיר ארדואן בתיקשורת התורכית שתורכיה תמלא את חלקה בהסכם רק אחרי שישראל תעמוד בכל התחייבויותיה שהם תשלום פיצויים כמוסכם ו"הסרת הסגר על עזה" מה שלא ניכלל בהסכם הפיוס ואמור לפחות להטריד את הישראלים ובעיקר את ארה"ב, שושבינת ההסכם. בישראל הצהירה לשכת ראש הממשלה, ממש כמו בימי אוסלו העליזים, שראש ממשלת תורכיה טאייפ ארדואן דיבר "לצרכי פנים" - הוא לא ממש מתכוון, כאילו לא למדנו דבר. כן הוא מתכוון, כן הוא אנטישמי ויעשה הכל לצמצם את מחוייבותו להבנות וכן הסיפורים על המצב בסוריה הם נכונים אבל לא נוכל לפתור אותם עם התורכים.

מכאן לעתיד. ההנחה הראשונה היא שלא קם לנו ידיד חדש אלא יריב מרוסן. לכן ישראל צריכה לצמצם את השיתוף הביטחוני עם תורכיה רק למקומות שמעורב בהם גם צד שלישי למשל בנאט"ו או ביחד עם ארה"ב. ישראל צריכה למדר את תורכיה מטכנולוגיות צבאיות מתוחכמות שיש לישראל ולמכור לה רק גירסאות יצוא מצומצמות ומפוקחות של פאר התעשיה הצבאית הישראלית. ישראל צריכה להמשיך בתהליכי הנורמליזציה עם תורכיה אבל באיטיות ולא לעשות שום צעד בהתלהבות מופגנת (הכל כלול בתורכיה למשל) אלא בצורה מפוקחת וקרה ללא אשליות עצמיות ששיגיונותיו הם "לצרכי פנים" בלבד. הקו המנחה הוא שבסוף ארדואן ילך והקשרים ימשכו גם אחריו.

אני מהמר שביקורו המתוכנן של ארדואן ברצועת עזה באפריל הקרוב לא יצא לבסוף לפועל כי מדינות ערב המעורבות, בעיקר מצרים אבל גם ירדן, חשדניות מאד לגבי מעורבותו, שאיפותיו העותמניות, יציבותו הפוליטית ובעיקר הן חוששות שהוא ישתמש בפלשתינים לצרכיו ועל חשבון מעמדם והשפעתם על החברה הפלשתינית. כרגע תורכיה היא על תקן "כבדהו וחשדהו" לא רק אצלנו אלא כמעט בכל העולם הערבי וטוב שכך.