על הגבול הדק

אני נימנה אל אלו הטוענים שישראל טועה במדיניותה כלפי איראן. יש לישראל מספיק אמצעים בתחום ההגנה, ההרתעה והתגובה כדי להתמודד עם האיום וכי יש מספיק גורמים בעולם המודאגים מאד מאיראן - שיטפלו הם. לא המעטתי מהאיום ולא סברתי שלההנהגה הישראלית אין לגיטמציה להחליט או בכלל לנהל את המדינה. טענה כזו כמוה כיריקה לבאר הדמוקרטיה הישראלית שכן היא ניבחרה כדין ומשקפת את רצונו הכללי של הבוחר.

כאשר הופיע מאיר דגן, לפני כשנה, והאשים את ממשלת ישראל, בעיקר את ביבי וברק ,שהם עלולים להחליט בחדרי חדרים ותוך התעלמות מכל מערכת היועצים שלהם על תקיפה באיראן, יותר משמתח ביקורת עניינית על סוגיה רגישה הוא למעשה תקף את עצם הלגיטמציה שלהם להחליט (גם בגין החליט על תקיפת הכור בעיראק נוכח התנגדות כמעט מוחלטת בצבא ובפוליטיקה הישראלית). לגופו של עיניין ובשפע של ראיונות אחרים טען למעשה מאיר דגן בדיוק מה שהממשלה טוענת. שאופציה צבאית היא מוצא אחרון (כאילו שיש בישראל החושבים אחרת), שעדיין לא מוצו כל המהלכים ויש עדיין זמן לפני שנידחקים לתקיפה בפועל. למעשה הוויכוח הצטמצם ללוח זמנים ולא לעיקרון. מאיר דגן אף גולש לתחום הדמגוגיה הנקיה כשבראיון לדיאן סוייר מ ABC בארה"ב אמר, בתגובה לשאלתה האם התרסתו אינה פוגעת בביטחון ישראל, אם הם חושבים כך שיעמידו אותי לדין . מאיר דגן יודע שאין פסול חוקי בהתבטאויותיו, זה לא אומר שהם אחראיות, הוגנות, נכונות, מועילות, ראויות או צודקות - זה רק אומר שמותר לו, על פי חוק, לנצל את מעמדו ולהתבטא כחפצו. הרי במקורותינו אנחנו יודעים על "מנוולים ברשות התורה" והוא לא הראשון ובטח לא האחרון.

לפני שבוע העמיק מאיר דגן את הדמגוגיה ואת הבורות ההיסטורית כאשר התייחס ל"חוק דגן" בכנסת (אני לא ידעתי שיש חוק כזה ומה הוא אומר בדיוק) ואמר שכך זה התחיל בגרמניה בשנות השלושים, רמז לגלישת ישראל למחוזות של חוסר לגיטימיות נאצית. גרמניה גלשה לנאציזם בגלל התבוסה במלחמת העולם הראשונה, חוזה הפיצויים הכבד שגרר את גרמניה לשפל כלכלי מתמשך ונורא וחולשת רפובליקת ווימר. היטלר ניבחר כראש ממשלה כחוק בממשלת קואליציה בינואר 1933 ולמעשה אפשר להשתמש בדוגמא לכל מה שרוצים. החל משלילת הדמוקרטיה עצמה, כי הרי היטלר עצמו ניבחר דמוקרטית, כמו שכמה חברי כנסת מהשמאל התבטאו כשאמרו להם שהכנסת משקפת את רצון הבוחר, וכלה ברעיון מדינת הלאום שבקלות אפשר גם להגדיר אותה כלאומניות. מין דוגמא היסטורית לכל דורש שלעולם לא ממש למד היסטוריה ואם למד לא הבין. עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן ויו"ר פורום ראשי השירותים בתקופת דיסקין ודגן הכחיש את טענותיו של דגן על התייחסות של חדרי חדרים בנושא האיראני וציין את עומק הדיונים והמורכבות שגם דגן היה שותף להם. למרות שלא עשיתי בדיקה מקפת אני לא מצליח לזכור מיקרה במדינה דמוקרטית שראש שרות חשאי יוצא, סמוך לאחר פרישתו, לתקשורת, פותח במיתקפה חזיתית רחבה לא רק על מדיניות הממשלה ככזו אלא תוקף את אישיותם של ראשיה ואת עצם הלגיטימיות שלהם להחליט. מי שלא יודע לשים גבולות לעצמו מתוך אחריות אישית שלא ימהר להתלונן שמנסים למזער את הנזק. אגב אני חושב שמה שמכונה "חוק דגן " מיותר והתגובה הציבורית היא החשובה במיקרה הזה כי לא הכל אפשר לסדר דרך חוקים גם אם זה לא ממש מבוא לגרמניה הנאצית. מאיר דגן מעיד על עצמו יותר מכל.

עוד זה הולך וזה בא ולפני שבוע אמר ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין ש"אין לו אמון" בשני ראשי המדינה ברק וביבי, תחתיהם שירת בנאמנות מעל לשנתיים, תוך שהוא מקנח בדה לגיטימציה אישית נגד מגדלי אקירוב וקיסריה ומנהגם לקיים דיונים חסויים תוך עישון סיגרים ולגימת אלכוהול משובח. אכן מנהגיהם האישיים אינם דוגמא ראויה לעמך אבל מדוע נינוחות של סיגר וויסקי פוגעת באיכות הדיונים, יתכן שהיא דווקא משפרת את שיקול הדעת. יותר מביקורת הייתה כאן התקפה על הלגיטימיות של שתי הפוליטיקאים (אני אישית מגדולי המקטרגים על ברק). כמעשה עמי אילון ב 2001, לאחר שפרש מהשב"כ עטור השגים, וטען שערפאת בכלל לא רצה באינתיפדה אלא ניגרר אליה נוכח המבוי הסתום שממשלת ישראל, אז ברשות אהוד ברק, הציבה בפניו, כך יובל דיסקין מוציא תעודת הכשר לאבו מאזן שאמר במו פיו חזור ואמור שהבעיה של השלום היא זכות השיבה במלואה ולא השטחים עצמם. החומר שהתגלה לאחר מבצע "חומת מגן" ב 2002 בגינזכי הרשות הפריך לחלוטין את טענותיו של עמי איילון ב 2001, החומר שיש בידנו כבר היום מהתבטאויות גלויות של אבו מאזן ובכירי הרשות מפריך לחלוטין את טענתו של יובל דיסקין. בסוף יקחו אותו ברצינות בדיוק כמו את עמי אילון או כרמי גילון היום. אני מכנה את התופעה של ראשי ביטחון המתבטאים בנושאי מדיניות שברומו של עולם, שהביטחון הוא רק מרכיב, לא תמיד עיקרי, בהם, תיסמונת "הפוקוס המיבצעי". תיסמונת שבה אתה לא מבין שהעולם הרבה יותר מורכב ממה שהמוסד או השב"כ מסוגלים לראות מפני שהם תמיד פעלו תחת מטריה מדינית נתונה. ברוב השאלות המרכזיות של חיינו במזה"ת יש לאקדמיה, בדרך כלל, תובנה הרבה יותר מקפת מלכל ביטחוניסט בדיוק כמו שלמהנדס יש יותר הבנה בבטון מלפועל שכל ימיו עובד ביציקות בטון.

הקירבה והסמכות בין שני ראש השירותים, שב"כ ומוסד, יחד עם פרטים ההולכים ונחשפים מפרשת הרפז והרמטכ"ל גבי אשכנזי מעלה את השאלה האם במערכות הביטחון באמת מבינים דמוקרטיה מהי? מה מקור הסמכות בדמוקרטיה? את עליונותו המוחלטת של הדרג האזרחי מדיני, קובע המדיניות, על הדרג המבצעי ביטחוני המבצע אותה. היכן גבול הביקורת הלגיטימית והיכן זו הסתה נטו נגד שילטון ניבחר. ישראל לא נימצא בסכנה לפוטש צבאי ככזה אבל נימצאת בעצומו של פוטש תיקשורתי, בהובלת אנשי ביטחון לשעבר, לערער על הלגיטימיות של הבחירה הדמוקרטית ולשבש את מדיניותה ומעמדה הבין לאומי - לתשומת ליבו של מאיר דגן שהרחיק עד גרמניה של שנות השלושים.