המרצע

הפרופ' אשר ססר, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, טוען כבר שנים שהאסטרטגיה הפלשתינית הבסיסית מיועדת לבטל את החלטת החלוקה מ 1947 והשבת פלשתין כולה לידי הפלשתינים. הכלי המרכזי בסכסוך, כפי שהתעצב בעיקר אחרי הסכם אוסלו, הוא הפלת האחריות למצוקות החברה הפלשתינית על ישראל בתוקף מעמדה של ישראל כ"כובש" והנצחת הכיבוש ככלי להעצמת הדה לגיטימציה של מדינת ישראל.

רבים וטובים, ואני בינהם, טוענים זה שנים שהסכסוך ביננו לפלשתינים אינו טריטוריאלי אלא קיומי ומהותי. השאלה על מידת הנסיגה והוויתורים היא הסחת הדעת מהעיקר. קיבלנו לצורך העיניין שלוש הוחכות חדות. הראשונה היא נאום יהונסבורג של יאסר ערפאת המנוח ב 10/05/1994. הוא המשיל את הסכם אוסלו להסכם חודייבה ( הסכם שנחתם עם בני קורייש במכה בערך ב 620 לספירה כאשר הם בעצם אילצו את הנביא מוחמד להגר למדינה והופר בעליה לחאג' הבאה – מוחמד הצדיק את הפרת ההסכם שמותר למוסלמי כשהוא חלש לחתום 'הסכם זמני' [הודנה] עם האויב הלא מאמין כדי להימנע מתבוסה עד שיאגור כוחות ויתעשת מחדש ) ודיבר על תורת השלבים שבה הסכם אוסלו הוא השלב הבא עד 'החזרת כל האדמות השדודות' (כך ערפאת).

ההוכחה השניה היא ההתעקשות הפלשתינית שהכיבוש בעזה עדיין נמשך. הרי לעזה אפשר גם להגיע ממצרים והסגר על עזה נאכף במצרים בקשיחות רבה יותר מאשר בישראל. ישראל היא עדיין ספקית החשמל והמיים העקרית בעזה אבל "הכיבוש" הוא האמצעי הכי טוב להאיץ את בידודה של ישראל בעולם.

ההוכחה השלישית והחותכת מכולם היא הראיון של אבו מאזן עם הוושינגטון פוסט ב 27/05/2009, בראיון קבע אבו מאזן במפורש שהסיבה לסירוב הפלשתיני להצעותיו המרחיקות של אהוד אולמרט לא היה טריטוריאלי או כלכלי אלא מפני שקבלת ההצעה "תמנע שיבה המונית של פלסטינים לישראל" חד וחלק. הראיון לעולם לא הוכחש על ידי מי ברשות הפלשתינית. מאחר שהתפיסה הגלומה בראיון סתרה את הנחות הבסיס של מה שמכונה "תהליך השלום" הוא לא זכה לתהודה משמעותית בתקשורת העולמית ואבו מאזן לא נדרש לספק שום הסבר לאיזה גורם בין לאומי על מיקוד הסרבנות הפלשתינית ב"זכות השיבה" וחיסול זהותה היהודית של מדינת ישראל.

כבר מזמן החלו גורמים פלשתינים ללחוש שהם נואשו מתהליך השלום עם ישראל (שמהעולה למעלה לעולם לא התכוונו שיתממש באמת) וכי האופציה השניה – מדינה דו לאומית, היא בעצם המוצא היחיד. קונדוליסה רייס, שרת החוץ בממשל בוש האיצה את תהליך אנאפוליס מ 12/2007 בדיוק בטענה שזו הדקה ה-90 להגיע להסדר עם הפלשתינים בטרם תוותר האופציה של מדינה דו לאומית כאופציה היחידה על השולחן. היא, שלא במודע כנראה, למעשה חיזקה את הפלשתינים בסרבנותם לקראת המטרה האמיתית של מדינה דו לאומית, שכרגע יהיו בה כ 4.5 מיליון ערבים מול כ 5.5 מיליון יהודים והמפרקת את החזון הציוני מביפנים מתוקף התהליכים הדמוקרטיים.

אתמול, יום חמישי 10/06/2010, התחיל אבו מאזן עצמו להוציא לאט את המרצע מהשק כשאמר בוושינגטון בדיון במכון מחקר מקומי שעקרון שתי המדינות הולך ומאבד רלוונטיות ו "חוששתני כי רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל הולך ונשחק". כנראה העריך אבו מאזן שדרגת אי הלגיטימיות של ישראל היא כזו שהעולם כשר לעקל את הרעיון שגם מאפשר לו לחמוק מהדרישה הישראלית להכיר בזהותה היהודית של מדינת ישראל וגם מחסל את ישראל כמדינה יהודית.

מכאן ברור ש"תהליך השלום" משחק ומשלים את האסטרטגיה הפלשתינית ככפפה לכף היד ומייצר את מסגרת הזמן שבו מעמיקה ההאחזות היהודית ביהודה ושומרון לדרגה כזו שלמעשה כבר אי אפשר להפריד והוא מעמיק את הבידוד של ישראל.

צודקים אלו הטוענים שהפוליטיקה העולמית נעה בגלים אופנתיים. הגל האובאמי יעבור ואחריו יבוא גל אחר, אולי גל פרו ישראלי יותר (ואולי לא). כך או כך נשאר 4.5 מיליון ערבים בנוסף לגידול הטיבעי בין הים לנהר, שאינם רוצים בנו ובוודאי אינם רוצים שנשלוט בהם, כאתגר קבוע לדמוקרטיה וללגיטימיות הישראלית. יש רק שלוש אפשרויות מעשיות. הראשונה – להקים מדינה יהודית על כול ארץ ישראל שהערבים אינם שווי זכויות בתוכה – אופציית האפרטהייד. יש אפשרות שניה להקים מדינה דמוקרטית על כול ארץ ישראל שלא תהיה יותר מדינה יהודית- האופציה של מדינה דו-לאומית ויש האפשרות השלישית להקים מדינה יהודית ודמוקרטית אבל רק על חלק (כ 80%) מארץ ישראל.

היות ואין שום סיבה לערבים לסיע לנו להיחלץ מטבעת החנק שהם בונים סביבנו בסבלנות מזרחית, תחת המעטה של שיחות שלום, הגיע הזמן לחד צדדיות – לאופציה שיש בה אכן יותר סיכונים צבאיים אבל המון סיכויים אסטרטגיים ארוכי טווח. רק המעז זוכה !