עינת וויצמן שנאבקת בכל עוז את מאבק הפלשתינים פרסמה ביום רביעי האחרון, 11/02/2010, מאמר במעריב תחת הכותרת "משתיקי קול" בכותרת המשנה היא כתבה כך "אם אתם פוסלים ביקורת במימון המדינה, ופוסלים ביקורת במימון תורמים מחו"ל, פשוט תודו: אתם מתנגדים לכל צורה של ביקורת" לפי התזה של עינת וויצמן אם יש לך מה להגיד משהוא חייב לממן אותה. 4 אמהות הייתה כנראה התנועה הפוליטית החוץ פרלמנטרית הכי מצליחה במדינת ישראל וכזו שגם הצליחה לממש באופן מלא את מטרתה. לא אנתח את סיבות ההצלחה, שלמזל יש בו חלק מסוים, וגם לא אכנס לוויכוח אם זה היה טוב או רע ליהודים אלא לעובדה שהתנועה לא מומנה כלל על ידי גורמים מחו"ל. המימון ממקורות בארץ היה מגוחך ולא עבר את ה 250,000 שח. רובו ניתן באמצעים ולא בכסף. עשרת הפעילים המובילים בקבוצה הוציאו מכיסם האישי לאורך כשנתיים מעל ל 1000 שקל בחודש לקידום מה שהם חשבו כנכון לעם ישראל. עוד מאות פעילים מימנו את עצמם בסכומים קטנים יותר. לא הכסף עמד מאחורי ההצלחה ולא המחשבה שאם יש להם רעיון וחלום אז משהוא צריך לממן אותך.
אחרי מבצע חומת מגן, ב 03/2002, צצו בארץ, כפטריות אחר גשם, תנועות שדגלו בהיפרדות חד צדדית מהפלשתינים ובהקמת גדר בייננו לבנם. חלק קראו להתכנס חד צדדית למדינה יהודית דמוקרטית, כגון "היום השביעי", התנועה להפרדות והמועצה לשלום וביטחון וחלק קראו להקמת הגדר כשלב ראשון וחיוני ונמנעו מלהיכנס לסוגיות העקרוניות, כגון קבוצת "גדר לחיים". כל התנועות ביחד לא זכו לתרומות או מימון שעלה על 100,000 שקלים במצטבר, כולו ממקורות בארץ. איננו יודעים מה היה חלקם של הקבוצות בדחיפה להקמת הגדר או בהתנתקות מעזה ב 2005. אבל הקבוצות יכולות בוודאות לרשום לזכותם את השימוש במונח הרווח היום בפי פוליטיקאים "מדינה יהודית דמוקרטית" ובהנחלת הרעיון שהסכסוך בינינו לפלשתינים אינו בהכרח ובעיקר טריטוריאלי אלא בעיקר מאבק על זכותם של היהודים למדינת לאום משלהם כאן במזרח התיכון ולו על חלק מארץ ישראל. גם במקרה הזה המימון בוצע בחלקו הגדול מכיסם של הפעילים עצמם שכן!! מימנו את עצמם.
דומה ש 4 אמהות ותנועות ההתנתקות עיצבו את המפה הפוליטית של ישראל ואת המפה המעשית פי כמה וכמה מ "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ודומיהם ומבלי להוציא את דיבת ישראל לעולם הגדול. אין מה להשוות את היקף המימון המצטבר של קואליציית "שלום עכשיו" למימון המגוחך של 4 אמהות או תנועות ההפרדות – התנתקות.
נכון איש אינו אוהב ביקורת אבל ישראל תוססת מביקורת וכל מי שרוצה להשמיע את קולו יש לו כל האפשרויות מהפגנה עם שלט, מאמר בעיתון, ראיון בטלוויזיה, בלוג באינטרנט וכו' לצעוק את צעקתו. אין מדינה בעולם שכל כך סובלנית לביקורת כמו ישראל ואולי בריטניה. נידמה שאת המאמר שלה כתבה עינת וויצמן מאיזו גלקסיה רחוקה בטח שלא מישראל התוססת והביקורתית כלפי עצמה, כנראה יותר מכל חברה אחרת בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה