יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

סכסוך בא לעולם !! הציונות והמזה"ת- חלק א'


אפשר כבר לקבוע שהציונות - "פתרון בעיתו של העם היהודי על ידי ריכוזו בארץ ישראל"  הצילה את היהודת מהשמד ומשמד, בעיקר דרך התבוללות, אבל לא פטרה אותו מהבעיתיות הבסיסית שלו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - המשפט מברכת בלעם, לפני 2800 שנה בערך, עדיין נכון ומעודכן לחלוטין אפילו היום.  אפשר לאמר לזכות הציונות שהיא הצליחה לממש ריבונות מלאה ב 1948 על שטח שהוא הגדול ביותר שהיה בריבונותינו אי פעם חוץ מבתקופת אחאב מלך ישראל ובתקופתו המטפורית של המלך שלמה שקיומו לא הוכח מדעית. בסך הכל כדי אחוז אחד מההיסטוריה היהודית. עוד עלינו לזכור שהיהודים לעולם לא היוו 80% מהאוכלוסיה שבריבונותם אלא רק בעשורים האחרונים מאז הקמת מדינת ישראל. לכן באמת מידה היסטורית של העבר עלינו על מלכות בית דוד .   

לגבי הערבים יושבי הארץ בעיני זכותם לארץ שווה לזכותנו כיהודים בין אם הם צאצאי העיברים שהתיישבו כאן לפני 3200 שנה בדרום הר חברון, באשתמוע היא סמוע, ומאז המירו את דתם לפי הכובש התורן והיום חשים כמוסלמים, פלשתינים לכל דבר, או בין אם הם צאצאי העבדים הסודנים שאיברהים פחה ממצרים הביא להנה באמצע המאה ה 19 וכיום חים בג'יסר אל זרקא. לאוכלוסיה הערבית בארץ יש רובדים רבים כמו בכל אוכלוסיה לאורך ההיסטוריה. אלא שמניעת הזכות על הארץ מאתנו, היהודים, מאלצת אותנו לאחת משלש ברירות - לוותר על זכותנו, להתפשר או לממשה בכוח שזה המצב בפועל.  למארג הפוליטי של המזה"ת תפקיד מרכזי בשלילה עקרונית של כל פשרה - לא בשלילת פשרה מסויימת. את הטוטאליות הזו חווים הערבים עצמם מסביבנו ביתר שאת באירועי ה"אביב הערבי" מאז  2011.

אין ספק שבראיה היסטורית עשתה הציונות מאמצים מופלגים להגיע לאותה פשרה אלא שהיא נתקלה בחומה בצורה של שלילה טוטאלית של איזו זכות יהודית שהיא על הארץ הזו. היו בפני ערביי הארץ בין אם כונו ערבים או פלשתינים מספר צמתי החלטות בנושא.

הצהרת בלפור מ 02/11/1917 שבה מעניקה ממשלת הוד מלכותה "בית לאומי", לא ריבונות ולא שליטה על אחרים, ליהודים בארץ ישראל (המושג פלשתין עדיין לא היה קיים)  התקבלה בשלילה מוחלטת על ידי ערביי הארץ. לימים הגדיר את הצהרת בלפור אחד מבכירי אשף כ"מועמרה הגדולה", המזימה הגדולה שבה עם ללא זכויות ושיכות לכאן (הבריטים) הבטיחו ארץ לא להם  (ארץ ישראל) לעם שלא קיים (היהודים).

בוועידת לונדון ב 03/1939 שבה השתתפו לראשונה נציגי מדינות ערב להדגישנו שהסכסוך כבר אינו בין יושבי הארץ לבד אלא בין המזה"ת הערבי לציונות. עמדה על הפרק מדינה יהודית על פחות מרבע שטח המנדט, 6,000 קמ"ר, שהציונות קיבלה ! והיתר למדינה ערבית. הוועידה, שמסקנותיה פורסמו בספר לבן ב 05/1939 הגבילה עליית יהודים לארץ ל 75 אלף בחמש שנים אבל היו גם מסקנות עקרוניות שפורסמו והם חשובים מאד לעינייננו.

א. דרישותיהם של ערביי ארץ-ישראל להקמת מדינה ערבית עצמאית היו גדולות עד כדי ביטול כל חזון להקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל. (כן כבר אז ב 1939 )
ב. אין הערבים מוכנים לקיים משא ומתן עם היהודים- הרי שכל ניסיון קודם כשל.
ג. הנציגות היהודית אינה מוכנה לשבת בחיבוק ידיים כאשר הערבים חותרים לביטול הקמת מדינה יהודית. לכן, כך הבריטים, אין פתרון לסכסוך המתמשך (מה רלבנטי עדיין).

ב  29/12/1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את תוכנית החלוקה שהתקבלה גם על ידי ישראל - חצי למדינה "יהודית" וחצי למדינה "ערבית" -  ג'מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הפלסטינית לאו"ם הכריז "קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם". מזכ"ל הליגה עבד א-רחמן עזאם הבטיח, בתגובה על ההחלטה  לדיפלומט הבריטי אלק קירקברייד "אנחנו נטאטא אותם אל הים".

ב 08/1967, לאחר מלחמת ששת הימים כשישראל הכריזה שהשטחים שניכבשו הם "פיקדון לשלום"  קיבלה הליגה הערבית בחרטום את החלטת שלושת הלאווים המפורסמת "לא מו"מ, לא הכרה ולא שלום" עם ישראל. היא גם החליטה, בעיקבות הכישלון הצבאי, למממן מלחמת גרילה של הפלשתינים תחת הכותרת "מלחמת שחרור".

ב 08/2000 התקיימה וועידת קמפ-דיוויד 2 ובה הצעותיו היצירתיות של ברק לריבונות שיכבתית בהר הבית ו"מעבר בטוח" בין עזה לגדה. יאסר ערפאת, אז ראש אש"ף סירב לחתום על ההסגם כי הוא קבע בסיפא שההסכם הוא "סוף הסכסוך" בין ישראל לפלשתינים.

אבו מאזן לעולם לא השיב על הצעותיו המפליגות של אהוד אולמרט מ 11/2008 אבל כך אמר בקולו שלו למראייניו ב"וושינגטון פוסט"  ג'קסון דיהיל ומארק הייאט, שפורסם בארה"ב ב 29/05/2009 .  בראיון הסביר אבו מאזן מדוע דחה את הצעות אהוד אולמרט משלהי 2008 שגם הוא הודה היו נדיבות מאד. הפערים נותרו גדולים, הסביר אבו מאזן. כי הכרה במדינה יהודית וקבלת תוכנית אולמרט, ציטוט מהראיון "תמנע שיבה המונית של פלסטינים לישראל למקומות מהם גורשו" - לא כי הוא לא קיבל את האדמות "הכבושות" מ 1967. (הקש לראיון במקור

לאורך תקופה של כ 70 שנה דחו הערבים והפלשתינים, בחמש צמתים היסטוריים, לא כולל הצהרת בלפור, את הרעיון הבסיסי של פשרה איזו שהיא עם ריבונות יהודית כל שהיא בשטחי ארץ ישראל  ואין לשחרר אותם, כלאחר יד, מהאחריות לבחירות האסטרטגיות שלהם שיש  להם, כמובן, מחיר. לכן הברירות המעשיות של ישראל היו לוותר על הציונות או להשתמש בכוח . הפעלת הכוח צריכה להיות מרוסנת ומינימלית למשימה של הבטחת קיום המדינה בתנאים של דחיית כל פשרה אסטרטית במרחב העויין והאלים בעולם .

בהיותנו כאחד העמים וודאי שלאורך 100 שנות סכסוך דמים בינינו לערבים היו גם אירועים שאנחנו צריכים להצטער או להתבייש בהם - דיר יאסין, קיביה, כפר קאסם או טבח מערת המכפלה. עדיין בהשוואה לכל העמים האחרים ישראל נהגה סך הכל בריסון רב מאד - חד משמעית יותר מכל עם אחר בעולם ובהיסטוריה בעימות כל כך בעייתי וקיומי.  

8 תגובות:

  1. "לגבי הערבים יושבי הארץ בעיני זכותם לארץ שווה לזכותנו כיהודים"
    דני, נתפלל שמי ששותף להשקפתך לא יקח חלק במשא ומתן עתידי עם הערבים. מומלץ לקרוא על פרדוקס הסחטן של תורת המשחקים.

    השבמחק
  2. מצויין, מהנה מאד. אתה צריך קהל רב יותר

    השבמחק
  3. לחיל זקן שפע שלומות - הה תרשמות שלי שלא קראת עד הסוף את כל המסקנות . בכל מיקרה רוב טוב

    השבמחק
  4. דני מכובדי,
    לאחר שקבעת את עיקרון היסוד העיסוק בפרטים הופך למישני.

    השבמחק
  5. דני , תודה על הפוסט. הפוסטים שלך תמיד מענינים.
    נרשמתי כבר מספר פעמים לרשימת התפוצה אבל כנראה בשל תקלה איני מקבל הודעת מייל כשיש פוסט חדש. אורי בד"כ מיידע אותי כשיש פוסט חדש אבל כנראה שיש קוראים פוטנציאלים
    שמפספסים. עכשיו ארשם פעם נוספת אולי זה יעבוד.
    גיא

    השבמחק
  6. לאנונימי שלומןות - בדקתי את מערכת הרישום לרשימת התפוצה והיא עובדת מצויין. בכל מיקרה שלח לי דוא"ל ל dani.reshef@hotmail.com ואצרף אותך .

    בהערכה

    השבמחק
  7. חייל זקן, בלי להיות משוחד, מדוע שזכותם של הערבים לא תהיה זהה לשלנו? הגענו לכאן בערך באותו זמן, המדינה לא היתה של לא של היהודים ולא של המקומיים. לכל היותר אפשר לומר שהם הפסידו את זכותם מכיון שמלכתחילה הימרו על הכל או לא כלום. אבל לגבי הגדה המערבית, הם יושבים שם. אי אפשר לזרוק אותם מכוח מלחמה שהיתה לפני 70 שנה. למרות שהם יוצרים עכשיו שוב מצב של אין ברירה. תסביר את עצמך, אתה זורק הערות ללא גיבוי.

    השבמחק
    תשובות
    1. אורי,
      אין טעם לדון בעניין הזכויות מאחר ואנחנו חלוקים בנושא של מקורם ותקפותם (של הזכויות) וזאת הכרעה שאין לה קשר לעובדות היסטוריות.
      נותר רק הצד הפרקטי של האינטרסים שלנו והדרך היעילה ביותר להשגתם. לשיטתי הכרה בזכות כלשהי של ערבים למקום כלשהו (בכל כדור הארץ) היא צעד שגוי שנזקו רב מתועלתו.

      מחק