ביומן השבוע של ערוץ 2, ביום שישי האחרון, 'צלבו' העיתונאים, כביכול, את שרת המשפטים ציפי ליבני בנושא פגישתה עם אבו מאזן בלונדון לפני כשבוע. פגישה עליה נודע לראש הממשלה לא מדיווחיה של ציפי ליבני עצמה אלא "ממקור חיצוני". בדיעבד ראש הממשלה לא אסר עליה את הפגישה ולכן תשובתה ש"ראש הממשלה ידע על הפגישה" היא נכונה עובדתית. יש לסוגיה הזו שני הבטים א. האם צריך להמשיך בהידברות עם הפלשתינים גם לאחר הפסקת המו"מ ובכלל. ב. מה הנוהל ומי המחליט.
לגופו של עיניין "חרם" על הידברות הוא כמעט תמיד חרב פיפיות שפוגעת במחרים. אני נימנה עם אלה הסבורים שצריך לקיים קשר קבוע עם הפלשתינים, כולל החמאס!! בעזה, בכל נושא שהם מוכנים לדבר איתנו ומתי שהם מוכנים לדבר. מבחינתי הם רשאים להעלות בשיחות את סוגיית השמדת ישראל, גם אנחנו יכולים להעלות את סוגיית חיסול הרשות. אם ירצו לדבר על שלום -אהלן וסהלן, אם ירצו על זכות השיבה נשיב בזכויות יהודי ערב המגורשים ואם ירצו לדבר על ביוב ויצוא תפוזים גם כן אהלן וסהלן. בנושא חשיבות הקשר הרציף אני עם ציפי ליבני.
מצד שני ציפי ליבני, זו שנכנסת במרץ לנעלים ולשיטות של שימעון פרס, הצביעה, היא עצמה, בקבינט נגד חידוש המו"מ, ניסתה להיפגש עם אבו מאזן תוך "תיחמון" ראש הממשלה ומאחורי גבו ושמה ללעג את ממשלת ישראל וסמכותה כשהיא משמשת כלי בידי אבו מאזן לזרוע פילוג בממשלה ובחברה הישראלית. בנושא הזה היא כניראה לא האחרונה ובטח לא הראשונה ושמעון פרס הוא מנטור מצוין למדיניות עצמאית שלא מייצגת, רישמית, איש אלא את השר עצמו. כמיטב הדמגוגיה, באין תהליך שלום יש אויב פנימי בממשלה "הבנטים" ואם היא לא תביא שלום לפחות תעצור את "הבנטים". יש לשמעון תלמידה מצוינת. כזו שגם בגיל תישעים, עם יוקרה בינ"ל עצומה כ"אשת שלום" ואולי אפילו כנשיאה, תספר שהיא מאמינה שהשלום יהיה עוד בחיה.
העיתונאים, לו היו באמת נשכנים, היו צריכים לשאול את ציפי ליבני שאלה אחת - לא האם תיפגש עם אבו מאזן בעתיד - תשובה - "כן! אם יהיה צורך" אלא האם תיפגשי גם בעתיד עם אבו מאזן מאחורי גבו של ראש הממשלה ובניגוד להחלטות שהצבעת בעדן בפורומים המתאימים?. זה שהם לא שאלו מעיד על יושרתם כעיתונאים.
חד צדדי
על הפרק שוב התהליך החד צדדי. למעשה כמעט כל הסכסוך עם הפלשתינים, 90% ממנו, הוא תהליך חד צדדי, שבו מנסים הצדדים בכוח המעש והאלימות לאכוף את עצמם על הצד השני, ורק 10% הם מו"מ, לא בהכרח אחד מול השני - רוב המו"מ הוא בינינו לעולם - פעם המנדט הבריטי היום בעיקר ארה"ב. בסוף מדינת ישראל היא ניצחון הציונות המעשית של דונם פה ודונם שם ופלשתין הכישלון של פיגוע פה ופיגוע שם.
בלי להרחיק להיסטוריה של ראשית הציונות ברור שהפלשתינים מעולם לא נתנו את הסכמתם המדינית להתיישבות היהודית באשר היא בכלל ומעבר לקו הירוק בפרט - כולה מעשה חד צדדי. ברור שאנחנו לא נתנו שום הסכמה לאינתיפדות והפיגועים - כולם מעשה חד צדדי של הפלשתינים.
כדי שמעשה חד צדדי יזכה להכרה ואולי אפילו לגיבוי בין לאומי הוא צריך לכלול מרכיב של "הסדרה" ביחסים בינינו לפלשתינים, לא לטרוק דלתות לפתרונות עתידים, לפשט את המורכבות בשטח ושגם הפלשתינים יהנו ממנו. הנסיגה החד צדדית מלבנון, למשל, "הסדירה" את יחסינו עם לבנון, יחסית למצב הקודם, פישטה את המורכבות המדינית ויצרה מצבים מובהקים של "שחור ולבן" סביב מיקום הגבול וסוגיות של הפרת הריבונות - היא לא סילקה את האיום הביטחוני אבל צימצמה אותו ופישטה את התגובה הישראלית. בסוף מהנסיגה מלבנון הרוויחה גם ממשלת לבנון ואפילו החיזבאללה וכשכולם מרוויחים יש אינטרס בשימור היציבות.
ב"התנתקות" מעזה הוגדר גבול ברור בינינו לעזה - תחזוקת "הביטחון השוטף" נעשתה פשוטה יותר, והלגיטימיות להגיב ברורה יותר. גם הפלשתינים הרוויחו ריבונות ושטח ולמעשה ה"התנתקות" נעשתה בשיתוף פעולה עם הפלשתינים. ה"התנתקו" לא הייתה מעשה ביטחוני אלא סוג של "הסדרה" מדינית שלדעתי ישראל הרוויחה ממנו רבות. כול עוד אנחנו במזה"ת אין לנו תשובות מוחלטות לביטחון - רק תשובות יחסיות.
יש לישראל אפשרות לקדם מהלכים בגדה, באופן חד צדד,י שגם הפלשתינים מרוויחים ממנו ושיש בהם, לכן, מרכיב של "הסדרה" מדינית מבלי לשמוט נכסים אסטרטגיים. צירוף שטחי A ל B והרחבתם, העברת רכס השועפט לרשות וכדומה - במסגרת כזו יהיה קל יותר להרחיב את ההתיישבות בבקעה ולספח את מעלה אדומים..
בקיצור - שני הצדדים עושים כל הזמן מעשים חד צדדיים עם או בלי הכרזה. כדי שמעשה כזה יזכה לגיבוי והכרה בינ"ל הוא צריך להכיל מרכיב של "הסדרה" מדינית גם לטובת הפלשתינים ובעיקר הוא צריך להשאיר פתח לעתיד - חוששני שלא לזה מתכוונים חסידי המהלך החד צדדי החדש. הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה