שרשרת המחדל

מלחמת האזרחים בסוריה אינה באשמת ארה"ב וכך גם האכזריות שבה המלחמה מתנהלת. המלחמה משקפת את המזרח התיכון האמיתי, הגולמי, העדתי והדתי שמתחת לשמיכה של תקינות פוליטית, מורשת קולוניאלית, הזיות אידאולוגיות וצביעות בין לאומית. למרות זאת אין להתעלם מהתפקיד המזיק שמילאה ארה"ב בהתפתחות המשבר – מרצף טעויות בלתי ניסלח. ברור שהמלחמה בסוריה משדדת את מארג הכוחות הפוליטיים במזרח התיכון והיה בה הפוטנציאל לשבור את הציר השיעי של איראן, סוריה וחיזבאללה – ציר הרשע כאמרתו של הנשיא לשעבר רונלד ריגן, ולהרתיע את איראן מהמשך פיתוחו של נשק גרעיני.

המלחמה בסוריה פרצה במרץ 2011. בתחילתה היה למרד עדיין אופי עדתי וחילוני יחסי של הרוב הסוני המחפש ייצוג הולם בניהול המדינה והמתנגד לשעבוד האינטרסים הסורים ל'ציר הרשע'. כוח המורדים היה מורכב בתחילת המרד בעיקרו מ"הצבא הסורי החופשי", צבא של עריקי המשטר ומתנדבים. לקראת 2012 כבר הפכה המלחמה פניה למלחמה דתית בין סונים לעלאווים ושיעים. כוח המורדים המפוצל היה מורכב ממאות "גדודים" ו"בריגדות" עם אידאולוגיה מוסלמית רדיקלית בהשראת אל קאעידה. עיקר כוח המורדים היה מרוכז בקואליציה מוסלמית וג'יהאדיסטית   הנקראת ג'בהת אל נוסרה- חזית הניצחון. צבא סוריה החופשי הפך לכוח שולי ומישני באופוזיציה הלוחמת. לפני כחצי שנה הוקם ארגון חדש "המדינה האסלאמית של עיראק והשאם" (מסופוטומיה – סוריה המורחבת) - ISIS - בראשות ראש אל קאעידה בעיראק אבו באקר אל בגדאדי. ISIS החליף את ג'בהת אל נוסרה ככוח המוביל הדומיננטי בקרב האופוזיציה הסורית. המלחמה בסוריה הפכה למלחמת דת ברוטאלית בין ג'יהאדיסטים מהבית הרעיוני של אל-קאעידה ללאומיים שונים – למעשה כל המיעוטים בסוריה.

באזורים הנשלטים על ידי האופוזיציה בסוריה שולטת אנרכיה, עריצות של "אדוני מלחמה" מקומיים ובהרבה מקומות גם עריצות דתית קיצונית עד כדי שחלקים מתונים באוכלוסיה הסונית או בורחים

מסוריה או תומכים בצורות שונות דווקא במשטרו של בשאר אסאד – מי היה מאמין. אין לאופוזיציה שום הנהגה מדינית מאוחדת ולכן שום אחריות בין לאומית. מאחר שמעל ל 40% מתושבי סוריה הם מיעוטים - כורדים, נוצרים, עלאווים ודרוזים  הנרתעים מהאסלאם הסוני הרדיקלי, לא ברור בכלל שרוב תושבי סוריה אכן תומך במורדים. יתר כל כן אין שום הבדל באכזריות ובהתבהמות של הצדדים אלא רק הבדל ביכולת – זה שוחט, מוציא להורג חפים מפשע ועורף ראשים וזה מוסיף גז לתבלין.

מאחר שארה"ב מסיבותיה שלה בחרה שלא להתערב, כלקח מהמערכה בלוב, בנעשה בסוריה בתחילת המרד כשהאופוזיציה עוד הייתה מאובחנת כלאומית יותר ממוסלמית, מאחר שהיא בחרה להתעלם מהשימוש בגז מצד כוחות הממשלה מזה מעל לשנה, מה שפורש כאור ירוק לשימוש בגז בתנאי שהוא מדוד ומוגבל, ובמקביל גם סירבה לכל הסדר פוליטי עם רוסיה על הסכמה משותפת שתשאיר את בשאר אסאד, קצת מוחלש אבל תלוי ברוסים, בשלטון עם סוג של בחירות בפיקוח בינ"ל – אפשר לסכם את מדיניות ארה"ב כ"אנחנו לא מתערבים אבל לא מוכנים שבשאר יישאר"  – מן סתירה פנימית במדיניות. יש לכן לארה"ב אחריות מיניסטריאלית להתדרדרות המצב בסוריה ולחוסר המוצא של המלחמה.

יש פער ענק בין דו"ח המודיעין האמריקאי שצוטט בידי מזכיר המדינה ג'ון קרי בנאומו ב 30/08/2013 שבו טען שיש הוכחות למותם של 1429 בני אדם בהתקפת גז מצד ממשלת סוריה על מעוזי מורדים במזרח דמשק ב 21/08/2013, מתוכם 426 ילדים - לבין דו"ח המודיעין הצרפתי, שמומחי מודיעין גמרו עליו את ההלל כמלאכת מחשבת מודיעינית, שטען שפחות מ 300 בני אדם נהרגו באותה תקיפה. כך או כך הסתירה המהותית בין הדוחות מחלישה את תקפות שתיהן ומחזקת את האפשרות שיותר משהייתה שם תקיפה "חריגה" בגז בכוונת מכוון הייתה שם תאונה מבצעית ש"נופחה", כטענת הרוסים, בממדיה על ידי האופוזיציה. מסך כ 110 אלף ההרוגים במלחמה בסוריה אין למעשה הוכחות מוצקות ליותר מ 2500 הרוגים מהתקפות גז אפילו בהערכות מקסימליות.

הדילמה של ארה"ב לאחר המקרה היא שהיא לא יכולה לשתוק על מקרה כזה שישמש כהרשאה לשימוש נרחב בגז בעתיד ורמז לאיראן להמשיך, נוכח ההבלגה של ארה"ב, בהפרת האמנות הבין לאומיות בנושא הגרעין הצבאי. כמו כן ברור שארה"ב לא יודעת מה מטרת המבצע שלה. בעדות ביום שלישי האחרון 03/09/2013 בפני ועדת החוץ של בית הנבחרים בארה"ב ענה הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל דמפסי, הידוע כמתנגד תקיף לכל מעורבות צבאית במזרח התיכון ובכלל, לשאלה מה מטרת ההתקפה? שהמטרה היא "להרתיע" את ממשל אסאד משימוש עתידי בנשק הגז. מזכיר המדינה ג'ון קרי, היפוכו של הגנרל דמפסי, חברו לשעבר של בשאר אסאד ותומך תקיף במעורבות בסוריה, ענה על אותה שאלה שמטרת ההתקפה "לשנמך את יכולות הגז של משטר אסאד" ו“לתמוך במורדים".

ועדת החוץ של הסנאט אישרה ביום חמישי 05/09/2013, הצעת החלטה למליאת הסנאט המסמיכה את הנשיא לצאת לתקיפה בסוריה במשך 60 הימים הבאים שמטרותיה: 1. לפגוע ביכולתו של אסאד להשתמש בנשק כימי, 2. להגביר את התמיכה במורדים ו 3. לשנות את התנופה בשדה הקרב (כמובן לא לטובת בשאר אסאד). הנשיא כמובן לא חייב להתחייב לכל המטרות אבל המסר ברור. יש מאבק בממשל בין ג'ון קרי "הנץ" שרוצה להתערב, לקבוע מי טוב ומי רע ולהנדס את המזה"ת במתכונת אמריקאית במחיר התנגשות עם רוסיה, למרות כל כישלונות העבר, לבין גנרל דמפסי "היונה" שרוצה להשאיר את המזה"ת להתבשל במיץ של עצמו ולהרחיק את ארה"ב מכל התערבות צבאית אלא במצב של "סכנה ברורה ומיידית" לאינטרסים של ארה"ב.

בכלל הולך ומתברר שהאיש החזק בוושינגטון שמצליח לגרור אחריו את הממשל כולו אינו הנשיא אובאמה אלא מזכיר המדינה ג'ון קרי. הוא הצליח לאכוף על הנשיא את חידוש "תהליך השלום" בינינו לפלשתינים וכעת את המתקפה בסוריה כשהוא דוחף לגרסה אלימה וכוחנית יותר משהנשיא היה רוצה עם מטרה הרבה יותר נרחבת מענישה או הרתעה. הגיע המצב ששרי החוץ האירופאים התאגדו היום (שבת 07/09/2013) בפניה לג'ון קרי "לדחות" את המתקפה בסוריה – מה שמעיד על הכוח והפזיזות של ג'ון קרי עצמו אבל גם על החולשה וחוסר ההחלטיות של הנשיא.

כרגע ברור שתקיפה אמריקאית תשחק לידי אל-קאעידה דווקא כי אין! אופוזיציה משמעותית אחרת שתיטול את השלטון בסוריה, היא תאריך את האנרכיה, ייסורי המלחמה והטבח הבלתי נישלט בסוריה, תביא להתנגשות ראש בראש ברוסיה, תדחק את איראן אל תוך המחנה הרוסי ודווקא תרחיב את יכולת הפעולה האיראנית בנושא הגרעין. יש חשש משמעותי שכחלק מהמאבק הבין גושי רוסיה תשדרג את יכולות הנ"מ האיראני במערכות S-300 ושהמלחמה בסוריה תצא משליטה ותזלוג במהירות ובגיבוי איראני לעוד מדינות במזה"ת כשהראשונות בתור לבנון ועיראק, אחריה ירדן ותורכיה ולבסוף ישראל, סעודיה והמיפרציות וכל המתקנים האמריקאים במרחב.

מצד שני יש דרך פעולה אלטרנטיבית שתבהיר ששימוש בגז או בכלל בנשק להשמדה המונית לא יתקבל בקהילייה הבין לאומית ויצור מנגנון פיקוח ואחריות בינ"ל. הדרך היחידה הלא צבאית היא הסכם הבנות מקיף בין רוסיה לארה"ב שנותן לרוסים את שאיפתם הבסיסית – בשאר אסאד בשלטון, נמל צבאי בטרטוס וחלק מרכזי בשיקום סוריה לאחר המלחמה תמורת מעורבות רוסית בפיקוח על פרויקט הגרעין האיראני, תמיכה שלה בסנקציות על איראן ואחריות רוסית על מאגרי הנשק הכימי של סוריה. ממילא אין אלטרנטיבה יותר טובה לבשאר אסאד ולמניעת המשך הטבח בסוריה עכשיו.

ג'ון קרי, שר החוץ "הנץ" של ארה"ב וחברו של בשאר אסאד עד לפני שנתיים, שדחק בנשיאו להשתית את מדיניות ארה"ב על ברית עם בשאר אסאד, הטיף לנו ש"הגיעה זמן להחלטות קשות" – כעת הזמן שלו ושל אמריקה לקבל החלטות קשות שבניגוד לנו לא מסכנות בשום צורה את הקיום הלאומי של ארה"ב אלא רק את האגו הלאומי.

פורסם בתקשורת שאיפ"ק, השדולה הפרו ישראלית בוושינגטון, התגייסה באיוולתה לשכנע את המחוקקים בארה"ב לתמוך בתקיפה כ"מסר לאיראן". אם אנחנו מדברים על איומים משתנים במרחב לא צפוי יש אפשרות ממשית שהשלכות התקיפה האמריקאית הצפויה בסוריה הן איום מתהווה על ישראל עכשיו ומיד במקרה שסוריה, החיזבאללה או איראן ירחיבו את תגובתם גם לישראל. בטווח הארוך, אם איראן המתגרענת תחסה בצל החסות הרוסית מוגנת במערכות נ"מ רוסיות, אולי אפילו מאוישות על ידי רוסים, מרחב הפעולה שלה רק יתרחב. ארה"ב איבדה את המצפן באזור, התנהגותה מייצרת איום ארוך טווח על ישראל והמדינה חייבת לכן לעשות את המירב לא להיות מעורבת בכל צורה, גם דרך איפ"ק, בנעשה בסוריה. ישראל חייבת לשמור על ערוצי הידברות ויחסים טובים עם רוסיה בנושא סוריה, הגרעין האיראני ותורכיה גם במחיר אי נוחות בארה"ב.