מי היה מאמין

בלתי אפשרי לסכם את השלכות ה"אביב הערבי", מה שאני מכנה 'ההגדרה מחדש של העולם הערבי' על המזה"ת, על מדינות ערב, על הסכסוך ועל העולם. בכל אופן ניתן להבחין במגמה ראשונית חלקית, אולי זמנית, במעמדה של ישראל באזור.

עד תחילת 2011 ופרוץ ה"אביב הערבי " היה הסכסוך ביננו לפלשתינים ולערבים בכלל המגדיר האולטימטיבי של הערבים והשעיר לעזעזל המובהק של כל הבעיות שהצטברו ונערמו בחברה הערבית. לסכסוך היה תפקיד חשוב בתיעול הלחצים הפנימיים במדינות ערב, בהאשמת המערב ו"הצהיונים" בכל מה שלא בסדר אצל הערבים עצמם וכהצדקה ראשונית להשקעות מיותרות בביטחון ובצבא, לבריתות ולסכסוכים בין הערבים לבין עצמם. כל סכסוך ניקשר ל"מזימה" ציונית באמצעות המוסד, כמעט כל צעד חובר לצורך להילחם באויב הציוני וככזה היה למדינות ערב אינטרס בהמשך קיומו של הסכסוך. הדבקות הערבית בסכסוך והמנטרה החוזרת על עצמה שקיומה של ישראל הוא מקור אי היציבות האזורית הוליכה רבים במערב להאמין שפתרון הסכסוך הכרחי ליציבות אזורית, לפריחה דמוקרטית וכלכלית של מדינות ערב ומכאן שלישראל יש אחריות מיוחדת לשלום העולם. טוני בלייר, ראש ממשלת ברטניה לשעבר שהוליך את ארצו למלחמת שולל בעיראק ב 2003 ומונה, לאחר פרישתו, לנציג הקוורטט לסכסוך, טען ברצינות, אם הכנסו לתפקיד ביוני 2007, שפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא מבוא הכרחי לפיתרון בעיות העולם הערבי ובהמשך ליותר יציבות בעולם. הטענה הזו ניראית כעת הזויה להפליא. זה מכבר טענתי מספר פעמים כאן בבלוג שהפלשתינים מאבדים במהירות את מעמדם כציר המגדיר את הערבים במזה"ת ובמקומו משתלט על האזור הסכסוך הדתי בין השיעים, בהנהגת איראן, לבין הרוב הערבי סוני. למעשה טעיתי, ולו בצורה חלקית, המאבק הוא על הזהות הערבית בכלל, היחס בין חילוניות , אסלאם ודמוקרטיה, מעמד המיעוטים האתניים והדתיים - הכל מוגדר מחדש באלימות, לא רק המאבק המוביל בין סונים לשיעים.

ברור שאין לישראל יד ורגל בתהפוכות העולם הערבי, היא לא יכולה לשמש יותר השעיר לעזעזל האולטימטיבי והעיסוק ב'סכסוך' הפך מנכס מלכד של הערבים לנטל מיותר שמערער את מעט היציבות שעוד נותרה. לצערי הפלשתינים מאחרים להבין שהם שייכים להיסטוריה של אתמול ולא רלבנטיים להיסטוריה הערבית והאזורית של היום בהתהוותה. אפילו יפרוץ מחר שלום מוסכם בינינו לפלשתינים בבירכתו המלאה של החמאס קשה לראות איזו השפעה תהיה לשלום עם הפלשתינים אל איזה מהאירועים המרכזיים במזה"ת.

יתר על כן, מעמדה של ארה"ב נימצא בנסיגה באזור ואין לארה"ב, שהשתחררה לחלוטין מתלות כל שהיא בנפט הערבי מאז שלהי 2012, רצון לחזור ולשקוע עד צוואר באזור. אירופה שוקעת במהירות, יכולותיה הצבאיות והטכנולוגיות שוקעות ותלותה בנפט הערבי מצטמצמת מאד נוכח גילוי מאגרי נפט רבים בשאר העולם. תמונות הזוועה מהמזה"ת, שאינן קשורות לישראל, מרתיעות את הפוליטיקאים מלהתערב במה שניראה רחוק משליטתם והבנתם ומהדורות החדשות, ככל שהן עוסקות באזור, מדווחים על לוב, בחריין, תימן, מצרים, עיראק ובעיקר סוריה, הכל בהקשר של אלימות, מהומות, פיגועים ופיצוצים עד שהאזרח האירופי הממוצע לא מוצא בהם את ידיו ורגליו , נואש מהערבים ומתרחק מעיסוק במזה"ת בכלל ובסיכסוך בפרט. בנוסף ארה"ב של ממשל אובאמה ניחשבת גם על ידי ממשלים ערביים פרו מערביים כלא אמינה ולא נחושה בשני נושאים מרכזיים שעל הפרק - המלחמה בסוריה והגרעין האיראני, שני נושאים שקשורים זה בזה. מסתבר שהם סומכים על ישראל גם כמנוף לחץ על ארה"ב וגם כבעלת יכולות עצמאיות יותר מאשר על ארה"ב.

למרות הצבע המוסלמי הירוק שצובע את התהליכים במזרח התיכון היציבות של ישראל, הדמוקרטיה שלה והעוצמה הצבאית והטכנולוגית שלה הפכו למישענת למדינות האזור שמחפשות לעסוק בעניניהן למרות הקיפאון בתהליך עם הפלשתינים. המלך עבדאללה מירדן, בראיון למגזין האמריקאי "אטלנטיק", שהתפרסם ב 18/03/2013 בארה"ב, העז לומר במפורש כי יחסיו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו השתפרו וכי האחרון תורם ליציבות הממלכה ההאשמית. "היחסים בינינו חזקים מאוד" ו"השיחות שלנו השתפרו מאוד" אמר המלך. המלך ציין עוד בראיון שפורסם כי ביטול הסכם השלום עם ישראל הוא "קו אדום" מבחינתו וכי לא יאפשר לממשלה עתידית בירדן לבטל אותו. בעבר נהג המלך הירדני להאשים בקביעות את ישראל באי התקדמות בתהליך השלום עם הפלשתינים וכי הקיפאון מאיים על השלום עם ירדן. אז, בעבר, היה עדיין הסכסוך עם הפלשתינים המגדיר האולטימטיבי של העולם הערבי. עד ספטמבר 2012 לא היה לירדן שגריר בישראל וירדן הדגישה בשעתו שהחזרת השגריר נעשתה בתיאום עם מצרים. אלכס פישמן, בכתבה נירחבת בידיעות אחרונות במוסף לשבת האחרון ציין שהאמריקאים הופתעו לגלות, בניסיונם להקים ברית אזורית נגד איראן על בסיס המונרכיות הסוניות במזה"ת, שליחסי ישראל עם הפלשתינים יש השפעה מועטה מאד, הרבה פחות מששערו, על ההחלטות האסטרטגיות של ירדן. מאז פירסם סנדיי טיימס הלונדוני שירדן מאפשרת פעילות אווירית צבאית ישראלית בסוריה דרך המרחב האווירי שלה - כניראה מזל"טים לעיקוב אחרי הנשק הכימי הסורי במסגרת שת"פ מודיעיני עם ירדן. בידיעה יש גם רמז לאפשרות פעולה עתידית נגד איראן.

נשיא מצרים מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים שהחל את הפעילות הפוליטית שלו במאבק נגד השלום עם ישראל יצא בסידרה של ראיונות שבהם הצדיק את עומק השת"פ הביטחוני עם ישראל - "אפילו בין מדינות אויבות" אמר לפני שבוע בראיון לאל-עראביה יש צורך בתיאום ביטחוני בגבול המשותף כדי לשמור על היציבות הפוליטית והכלכלית של שני הצדדים ולהימנע ממצבים שיכולים לסבך את המצב. הוא לא אמר שישראל היא מדינת אויבת וכן רמז לכיוון אבל היציבות, הכלכלה, העוצמה המודיעינית והצבאית של ישראל, גם כבת ברית של ארה"ב, חשובה למצרים כמשענת יציבה בכל הקשור לריבונות המצרית בסיני. כבר אמרנו שתיאום ביטחוני כזה עמוק לא היה לישראל עם מצרים מעולם ווהוא התחזק מאד דווקא בעידן מורסי - עידן הקריסה הערבית.

בהקשר של היציבות במצרים הטילה מצרים את כל כובד משקלה לרסן את החמאס בעזה ולמנוע ממנו כל אפשרות לערער את היציבות גם בישראל וגם בסיני. הגיע המצב לכך שהחמאס, כך פורסם השבוע, הקים יחידה מיוחדת למניעת ירי רקטות על ישראל. עזה תלויה לקיומה היום יומי באספקה מישראל והיום לאיש בעולם הערבי אין זמן לקישקושי "המצור" הישראלי. לכולם ברור שהחיים בעזה בטוחים ויציבים יותר מאשר ברוב מדינות ערב. ברור לחמאס שרצועת עזה תסבול גם מתגובה ישראלית כלכלית וצבאית אבל גם מתגובה מצרית קשה היה ויסלימו את המצב עם ישראל וכי היציבות משרתת אותם ואת שילטונם ברצועה. בחדרי חדרים מעמיק השת"פ הביטחוני אפילו עם החמאס בעזה והחמאס ידע בשנה האחרונה להבליג ו"לעכל" חיסולים של ג'האדיסטים שונים בעזה שאיימו על ההבנות המשותפות בין עזה, מצרים וישראל כמו חיסולו אתמול של הייתאם מסהל במחנה הפליטים שאטי בצפון רצועת עזה.

לוותיקי הפת"ח בגדה ברור שהם אוחזים בשילטון רק בזכות הנוכחות הישראלית והפעילות היום יומית של השב"כ. הם אמנם מסייעים לישראל, באמצעות מנגנוני הביטחון שלהם, לסכל טרור מאורגן ומשמעותי נגד ישראל אבל בלי השב"כ ספק אם היו שורדים בשילטון. קצת טרור עממי ספונטני כדי לשחרר לחץ זה בסדר - פיגועי תופת ומתאבדים, גם בראיה פלשתינית, הם כרגע אסון להנהגה השנואה של הפת"ח שיודעת שכל ניצוץ יכול להתפוצץ נגדם. גם לפת"ח היציבות והעוצמה הישראלית הם משענת בטוחה ולולא ישראל יתכן שהיו מוצאים עצמם במצב של סוריה או לבנון. לבד מזאת הגדה המערבית נימצאת במשבר דמוגרפי שהוא שילוב של ירידה בילודה והגירה החוצה ורק שגשוג כלכלי, שאינו אפשרי בלי ישראל, יכול לסייע לרשות הפלשתינית לייצב את הדמוגרפיה השלילית.

ההתנצלות שתורכיה קיבלה לבסוף מישראל לא דומה ולא מזכירה את דרישותיה הראשוניות. תורכיה דרשה התנצלות על עצם עצירת המשט כאקט לא חוקי ותשלום פיצויים ישירות ממשלת ישראל לנפגעים. היא קיבלה התנצלות על "טעויות מיבצעיות שאולי קרו" והסכמה ישראלית להקמת קרן הומניטרית, אגב בשיתוף תורכי, שתשלם מצידה פיצויים על בסיס הומניטרי לניפגעי המשט. הידידות עם איראן מלפני שנתיים נעלמה והפכה ליריבות קשה סביב המלחמה בסוריה והעידוד הסורי-איראני למרד הכורדי נגד תורכיה. רק אתמול הפצירה איראן באופן גלוי בכורדים להימנע מקיום הסכם השלום שלהם עם ממשלת תורכיה ולחדש נגדה את הלחימה. חיל האוויר והצבא התורכי התגלו כמיושנים, לא מאורגנים ולא מצויידים להוויה הביטחונית של תורכיה וארה"ב אמנם ששה לתאם עם תורכיה מדיניות אבל לא לחמש אותה בפלאי הטכנולוגיה העכשווית, בעיקר בגלל ההפכפכנות התורכית. ישראל היא, במידה לא קטנה, מעין קרש הצלה לתורכיה. היא יכולה לסייע לה לדלג במהירות על הפער הטכנולוגי של צבאה, להכשיר אותו לעימות אפשרי מול איראן (כרגע לא ברור האם הצבא התורכי מסוגל להמודד בעימות מתמשך נמוך עוצמה מול האיראנים כשהוא כל כך התקשה מול הכורדים). ישראל ותורכיה יכולות להשלים אחת לשניה את התצריף המודיעיני בסוריה. כמו מורסי במצרים המציאות מתחילה לחלחל גם ללישכתו של ארדואן שהאירופים נירתעים ממנו, הרוסים לוחצים עליו והוא עצמו, כמו כל האזור, לא ממש סומך על אובאמה.

בערב הסעודית לא נירתע שר הביטחון שלה להתחבק בפומבי עם שר הביטחון שלנו בוועידת הביטחון העולמי השנתית בברלין במרץ האחרון. גם ראש המודיעין הסעודי - הנסיך בנדר בן סולטן, לשעבר שגריר ארצו בארה"ב, ידוע בקשריו עם גורמים ישראליים בארה"ב. ערב הסעודית לא מאמינה שארה"ב תהיה נחושה מול תוכנית הגרעין האיראנית וכרגע ניראה להם שישראל היא משענת אנטי איראנית יציבה יותר. במקביל פרסם אלכס פישמן במוסף סוף השבוע האחרון של ידיעות אחרונות על העמקת השת"פ הצבאי והביטחוני עם איחוד נסיכויות המפרץ. לכולם אין זמן ואין חשק לשעבד אינטרסים בסיסיים שלהם לטובת הסוגיה הפלשתינית. פעם הנושא הפלשתיני עזר להם לצבור לגיטימציה ולאחוז בשילטון - היום זה מיטרד לא מועיל.

עד לפני שנתיים היה החיזבאללה מקור לגאווה וחיקוי לעולם הערבי בזכות עמידתו נגד ישראל , זו שהגדירה לטוב ולרע כל דבר בעולם הערבי בראיית עצמם. היום החיזבאללה שנוא על רוב הערבים, על כל הערבים הסונים ועמדתו נגד ישראל כבר לא רלבנטית לחלוטין לעולם הערבי - אם תרצו החיזבאללה הוא סמל למהפכת הייחוס וההתייחסות שעובר העולם הערבי. בלי לעשות דבר הפכה ישראל לאיום קיומי לחיזבאללה ששקוע בסוריה וחושש מחזית נוספת עם ישראל ולתקווה של רוב הלבנונים, גם של הרבה שיעים בלבנון, שחיזבאללה יפסיק לנכס לעצמו את ריבונות לבנון.

בצד התהליכים הביטחוניים מתעצם השת"פ האזרחי עם הערבים. לאחרונה פורסם שמשאיות תורכיות, נהוגות בידי ירדנים, מעבירות כמויות עתק של סחורות מחיפה לאזור התעשיה הירדני הגדול באירביד ואפילו לצריכה בעיראק. ירדן מתחילה להתעניין בגז הישראלי כתחליף לגז המצרי שהתנתק וחברות ישראליות מעמיקות את פעילותן בנסיכויות המפרץ. ילדים עיראקים, כניראה במספר קטן, מגיעים לישראל לטיפולים רפואיים חדשניים. לאט לאט, בהתחלה מאחורי הקלעים, ישראל נהפכת לגורם מקובל הארוג באזור ולמשענת יציבה לעת מצוקה למי שעדיין חושבים במונחים של אינטרס ותועלת באזור. זה, אגב, לא אומר שישראל הפכה לאהודה. ההתגמשות אתמול של הליגה הערבית המתפוררת בוושינגטון, שבו הודיעו שהליגה הערבית תהיה מוכנה, בהסכם שלום עם הפלשתינים, לחלופי שטחים מצומצמים "על בסיס גבולות 67" משקפת את ירידת ערך הסכסוך בכלל השיקולים של המונרכיות הערביות.

עד לפני שנה כל דחיה פלשתינית של הצעה ישראלית, הביאה, בהמשך, להצעות עוד יותר מרחיקות לכת מצד ישראל ובלחץ הקהיליה הבין לאומית שהאמינה שהפלשתינים מחזיקים במפתח ליציבות אזורית (קמפ דיוויד 2 מ 08/2000 הביא להצעות טאבה מ01/2001, שמצידם הביאו לוועידת אנאפוליס מ 11/2007 שהביאו להצעות אולמרט מ 09/2008 ולהקפאה מ 11/2009). הדינמיקה עודדה את הפלשתינים לסרב לכל הצעה בהנחה שכעבור זמן ולחץ בינ"ל מתאים יבואו הצעות חדשות עוד יותר נוחות להם. הדינמיקה הזו התהפכה על פניה. אובאמה לא רוצה לעסוק בסכסוך כי הוא בכלל לא רוצה מעורבות עמוקה מדי באזור וברור לו שמקור בעיותיו לא בסכסוך (קרי עדיין מתקשה בהבנת הניקרא). הליגה הערבית מתחילה להגמיש עמדות לקראת ישראל ולרוב הערבים כבר ממש לא איכפת.

ברור שבמזה"ת הכל יכול להתהפך אבל יש כמה עובדות יציבות. ארה"ב השתחררה מתלות בנפט ערבי. משקלו היחסי של הנפט הערבי בעתודות העולם מצטמק במהירות וכך גם משקלה של הכלכלה הערבית כולה. מרכז הפוליטיקה העולמית, כמו גם המשקל האסטרטגי של ארה"ב, נודד מהמזה"ת לדרום מזרח אסיה ואירופה תמשיך לדעוך כלכלית וחברתית. אחרון חביב, אייתולה חמנאי, האיש החזק של איראן כבר בן 88 , הוא כניראה ימות בעשור הקרוב ואיראן תתהפך (לא ברור לאן).

כרגע, למעט סוגיית הגרעין האיראני, אין שום איום, אפילו לא אופציונאלי, על קיומה של מדינת ישראל. איום הטרור המוסלמי הג'יהאדי והסלאפי מסיני, מסוריה או מכל מקום אחר הוא לכל היותר מטרדי וישראל מיומנת מאד בטיפול בו. האיום היחיד האמיתי על ישראל זה זהותה כמדינה יהודית דמוקרטית.

נכון יש מהפך, ישראל היא משענת יציבה לחלק משכנותיה והעיניין הפלשתיני מאבד ממרכזיותו ועוצמתו במהירות לכדי בעיה זניחה לעולם. יחד אם זאת, נניח שהפלשתינים מרימים דגל לבן, מודיעים על נכונותם להסתפח לישראל, לספח את השטחים למדינת ישראל ושהם מפסיקים את הסכסוך לגמרי - מה נעשה כדי להשאר מדינה יהודית דמוקרטית. אם נקבל ונספח אותם כאזרחים שווים לא נהיה יותר מדינה יהודית אלא מדינה דו לאומית. אם נקבל אותם רק כתושבים נהיה מדינת אפרטהייד עם זכויות מלאות ליהודים וחלקיות לחלק או לכל הערבים. לכן, למרות שהפלשתינים הולכים להשכח מהעולם - הם בתוכנו, איתנו והם האיום האמיתי על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. עלינו לנצל את ההזדמנות ולאפשר לפלשתינים להקים מדינה משלהם באווירה מדינית יוותר נוחה לנו והערבים עסוקים בעצמם ולא בנו. רק המעז זוכה.