צ'ק הייגל, מועמדו של הנשיא אובאמה לתפקיד מזכיר ההגנה, הוא מין יונה פוליטית. בעיקר הוא מתאים למדיניות של אובאמה, עליה ניבחר ברוב פעם שניה, לצמצם את מעורבות ארה"ב בעולם, בעיקר את המעורבות הצבאית, לצמצם את תקציב ההגנה ואת זרועות הצבא השונות, ולהתרכז בכלכלה ובחברה של ארה"ב. קשה לצאת נגד המדיניות הזו כי מעורבותה של ארה"ב במלחמות בעולם עלתה בחייהם של מיליונים, בני עמים אחרים (קוריאה, וויטנאם, ניקרגואה, סין ועוד...)ולמעשה, למעט מיקרים בודדים, לא הצליחה להביא ליציבות, לשקט ולהבטחת האינטרסים של ארה"ב אלא ממש ההיפך. בדרך לעצמאות במשק האנרגיה ובדרך לחדשנות בתחום האנרגיות הירוקות אין לארה"ב סיבה אמיתית לשלוח את בניה להרג בשדות קרב רחוקים בעולם או להזין, בנשק וציוד, מלחמות אחרות. ארה"ב מאבדת את מעמדה כמעצמה העולמית היחידה ותצטרך להתחרות על ההגמוניה עם סין אבל בעיקר היא לא רוצה יותר להיות המעצמה היחידה בעולם ולהתנהג כשוטר העולמי. יתכן, וזה לא מוכח, ש"האביב הערבי " והתחדשות הדיקטטורות במצרים ובעיקר בעיראק הבהירו לארה"ב ששוטר העולם זו משימה סזיפית, היא מסתיימת בדרך כלל ברע, לא מתגמלת ומסבכת ובעיקר משניאה א ת ארה"ב על שאר העולם. לכן מקפיד הנשיא אובאמה להפעיל את כוחה ועוצמתה של ארה"ב רק במסגרת מוסדות בינ"ל ובהסכמה בינ"ל כמו בלוב ובסוריה.
בישראל ובמקומות רבים בעולם ראו ורואים בארה"ב שחקן מרכזי, בדרך כלל נוטה לטובתנו , שבלעדיו לא ברור לנו אנא היינו מגיעים. כבר קראתי כאן בבלוג בעבר להערך לעולם חדש שבו ארה"ב משחקת תפקיד משני, אירופה שוקעת, דרום מזרח אסיה ובראשן סין מתחזקות ומעצמות חדשות משתלטות על הזירה הבינ"ל. המדיניות הזו משקפת את אובאמה, את המשבר הכלכלי בארה"ב, את קואליציית המיעוטים הדמוקרטית וצ'ק הייגל אינו המוביל שלה אלא המשקף והמבצע שלה. אובאמה אינו נגד ישראל אבל הוא מאבד עיניין בסכסוך וזה ישתקף במדיניותו של צ'ק הייגל או כל מזכיר הגנה אחר בממשל השני של אובאמה.
כמו, בניגוד לתחזיות, אובאמה לא "נקם" בביבי אחרי הבחירות אלא עמד, במספר מצבים, איתן לצד ישראל כי בראש ובראשונה הוא שקל את האינטרס האמריקאי כך גם צ'ק הייגל. דווקא צימצום כוחה הצבאי של ארה"ב יאלץ ומאלץ את ארה"ב להסתמך על צבאות ברית מקומיים ש"מסוכרנים" עם צבא ארה"ב בשפה המיבצעית, בטכנולוגיות, בגישה המודיעינית וביכולת המיבצעית. נכון שגם תורכיה וערב הסעודית הן בנות ברית לארה"ב ומשקלן המדיני גדול מזה של ישראל אבל אינטימיות מודיעינית, צבאית ומיבצעית קרובה יש לה בעיקר עם ישראל.
ישראל תטיב עם עצמה אם לא תמתח ביקורת ולא תתערב במינויו של צ'ק הייגל למזכיר ההגנה. המגמה בארה"ב ברורה ועיקבית וישראל לא תצליח לשנותה עם או בלי צ'ק הייגל ואפילו תברך אותו לאחר היבחרו. עדיף לישראל להתחיל להערך לשינוי שאינו תלוי איש אלא תלוי חברה וכלכלה בארה"ב ולהתחיל לשדרג את יחסיה עם סין, הודו ובכלל דרום מזרח אסיה. לגבי התמיכה המדינית של ארה"ב יש לזכור שהקונגרס, ברוב עצום, תומך בישראל והגם שעננים מקדירים את התמיכה הזו. זה יקח עוד לפחות עשור עד שהלכי רוח חדשים ובדלניים ישתלטו על הקונגרס בארה"ב אם בכלל. מה נעשה בעשור הקרוב תלוי בעיקר בנו ולא בצ'ק הייגל מארה"ב.
ללא אינטרסים
בעיקבות כישלון מאמצי האיחוד או התיאום במחנה הווירטואלי "שמאל/מרכז" והאשימו שלי יחימוביץ ויאיר לפיד את ציפי ליבני שהיא הפיצה לתקשורת באופן שיקרי מסמך מטעמה שכביכול עמד בבסיס הפגישה המשותפת ביניהם ביום ראשון האחרון בחצות. לא היה ולא ניברא טענו השניים והמסמך הוא ספין של ליבני. ציפי, הפוליטיקאית היחידה במערכת שאין לה אינטרסים בכלל, שכולה בשליחות רעיון השלום ותו לו , שתמיד דבקה באידיאולוגיה ומקבלת את פסק הבוחר ושאין לה אינטרסים אפילו למען האידיאולוגיה בה היא מאמינה, האשימה את השניים בחזרה שהם היו "מתואמים, לפני בזמן ואחרי הפגישה". בהנחה שזה נכון (וזה ממש לא) לא ברור מה רע ופסול בלהיות מתואם. עוד הוסיפה שהם (שלי ולפיד) פועלים מתוך אינטרסים (מה שכמובן ציפי לא עושה מעולם) .למרות שלא ברור מה רע בקידום האינטרס הפוליטי. מה שציפי לא עשתה זה להכחיש את הספין ואת העובדה שהמסמך שהדליפה לתקשורת מטעמה בכלל לא הוצג בפגישת השלישיה. לה כמובן אין אינטרס היא סתם במיקרה "שכחה". 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה