ממה אני חושש ?

היות ובבלוגים הקודמים הבאתי זילזול באיום הגרעין האיראני, אני עדיין מזלזל, הבעתי גיחוך נוכח כתבות ההפחדה על איום החיזבאללה שמתכוון לכבוש את הגליל ואני כבר לא לוקח ברצינות את איום הרקטות והמינהרות מעזה, ביחוד אחרי שמנהרות החמאס קורסות אחת אחת גם כשאין גשם, והעימות הסוני שיעי יעסיק את המזה"ת עוד שנים רבות. הוא יתמקד ב"קשת השיעית" מבחריין דרך עיראק לסוריה ועד לבנון, נשאלת השאלה, מאחר שבכל אופן אחנו חיים במזה"ת, האזור האלים, המסוכן והלא צפוי בעולם, ממה אני כן חושש !!

האיום הראשון שיציב בפני ישראל דילמות קשות מנשוא זה התפרקות ירדן וגלישתה למצב "סורי". ירדן, בניגוד לסוריה, עיראק ולבנון היא מדינה די הומוגנית, כמעט כולם מוסלמים סונים. המתח הפנימי הוא לא דתי וקשה להגיד שהוא ממש עדתי - בעיקרו זה המתח בין הבדווים לפלשתינים. המתח הזה דועך אם השנים, כמו המתח בין אשכנזים ומזרחיים בישראל. יש לכן לירדן אוכלוסיה יציבה ופחות מסוכסכת מאשר לחלק משכנותיה הערביות. מצד שני היא ישות מומצאת ולקריאה של דאע"ש להקים חליפות על לאומית וכלל מוסלמית (סונית כמובן) יש תומכים רבים. כרגע ירדו חזקה ויציבה אבל הסכנה להתמוטטותה קיימת, מעשית ומוחשית. ישראל צריכה גם לתמוך בירדן בכל כוחה, כולל במתן פריבילגיות בהר הבית, וגם להכין תוכניות לתסריט ההתמוטטות (אודה על האמת מסובך וקשה ביותר ).

התסריט השני שאני חושש ממנו מאד זה התמוטטות הראשות הפלשתינית וקריסתה לזרועות ישראל. הרשות הפלשתינית מנהלת את חיי היום יום של הפלשתינים, מהווה חייץ בינם לבינינו, מקיימת מאין ישות מדינתית ונושאת לכן באחריות בין לאומית. שנים של ניתוק בין חלקים גדולים מהאוכלוסיה הפלשתינית לציבור הישראלי והסתה פרועה הפכו את השליטה הישירה בפלשתינים ליקרה כספית, מסובכת מבחינה ביטחונית ותפגע קשה בלגיטמציה של ישראל בעולם למרות שבנושא יש תזוזה לטובה בעולם. ב 1987, ערב האינתיפדה הראשונה, כמעט כל ילד וילדה, נער או נערה ובכלל כל פלשתיני ראה ישראלים בחיי היום יום שלהם, בחופי הים והכינרת, בשווקים של בדיה או ג'נין, במוסכי שכם ובכלל. רבים דיברו עיברית והיה רצון כלכלי להמשיך במערכת היחסים הקיימת. היום, בעיקר מאז הסכם אוסלו, רוב הנוער הפלשתיני לא ניתקל בישראלים סתם בחיי היום יום. הוא ניתקל במחסומים, בפשיטות ובסריקות ולכל היותר בכמה מרכולים משותפים. ישראלי סתם כבר לא יכול לשוטט בשכם או לשבת בבית קפה ביריחו, פעם אזור גדוש בישראלים. השינאה תהומית, הבורות רבה והאווירה דתית משיחית שמקדשת, למשל, פיגעי התאבדות והקרבה. קריסת הרשות הפלשתינית תאלץ אותנו לכוחות צבא רבים ותעלה בצורה משמעותית את המחיר בחיי אדם, את המחיר הכלכלי ותפגע בתחושת הביטחון של כולנו.  

האיום השלישי הוא "תהום השינאה" עם העולם הערבי. פעם גדשו תיירים ישראלים רעשנים דוברי עיברית את אתרי התיירות של מצרים וירדן בהמוניהם. מישהו יכול לתאר לעצמו תייר ישראלי דובר עיברית מטייל לבד בשכונת פוסטט, בקהיר, בקרניש על חוף הנילוס או בגיזה - נוסע בלילה עם זוגתו ברכבת ללוקסור או אלכסנדריה. מטייל וקונה פיצוחים בכיכר האשמיה בעמאן, נירשם ללימודי ערבית באוניברסיטת אירביד ? ההנהגות הערביות של ירדן, מצרים, המיפרציות וסעודיה מחזקות מאד את הקשר והתיאום עם ישראל אבל הן מתקשות לתת לקשר לגיטימציה ציבורית, להפוך את הפילגש מהחדר האחורי לידועה בציבור מהסלון המישפחתי . מכל המנהיגים הערביים רק עבדלפתאח סיסי ממצרים מנסה, כמנהיג, לתת לגיטמציה לקשרים. הוא מתבטא בהרבה ראיונות, חלקם בערבית לתקשורת הערבית, על יתרונות השלום עם ישראל   לאזור כולו ולמצרים בפרט. יש כמה עיתונאים במיפרץ, בעיקר בכוויית, שמתחילים לכתוב בצורה חיובית ואוהדת לישראל ורמיזות מצד סעודיה כגון "מוכנים למכור נפט גם לשטן - אפילו לישראל". הניסיון עם חבר הפרלמנט המצרי תאופיק עוכאשה שאירח את שגריר ישראל לארוחת ערב ונענש בהדחה מהפרלמנט ל 50 ישיבות ושלילת הרישיון לרשת הטלוויזיה שברשותו עד שנאלץ להתנצל בפומבי ובאופן משפיל, מלמד על עומק השינאה. כרגע דאע"ש ואיראן מחברות בינינו מתחת לשולחן, יש לנו פסק זמן מהשינאה, אבל כשהיא שם היא תמיד איום אסטרטגי על ישראל. ישראל חייבת להתחיל במדיניות תובענית לדרוש מבנות בריתה הלא גלויות - סעודיה, ירדן, מצרים והמיפרציות, להתחיל בתהליך של הכשרת לבבות, אמנם בצורה איטית ומבוקרת, שתחילתו למשל, מצד ירדן, שהיא תפסיק להוביל מהלכים אנטי ישראלים באו"מ. אם השינאה העמוקה תישאר בסוף, אפילו נניח בעוד 20 שנה, נחזור להיות השעיר לעזאזל של העולם הערבי.