אתמול רואין ארוכות יד ימינו לשעבר של בנימין נתניהו, פרופ' עוזי ארד, אצל גאולה אבן ביומן של ערוץ 1, במופע של הטעיה ציבורית ולדעתי גם עלבון לאינטליגנציה הבסיסית של הצופה. הטענה הבסיסית של עוזי ארד היתה שהתנהגותו של בנימין נתניהו, בעיקר מול הפלשתינים, הרחיקה את ארה"ב מישראל לכיוון הסכם רע עם איראן - כן ביבי אשם ולפחות חלקית. שלש עובדות כביכול הביא עוזי ארד לחיזוק טענתו הראשונה - מבחן התוצאה, השניה הכרזתו של דניס רוס, שליח נשיא ארה"ב ב 2009 לתהליך השלום עם הפלשתינים, שארה"ב תמנע מאיראן להגיע לפצצה גרעינית ושלישית שב , ש 2012, השניה השניה ל"אביב הערבי" (עז עוד קראו לזה באשליה עצמית "אביב") "קרה משהו", כלשונו של עוזי ארד שהטה את ארה"ב לעבר הסכם הגרעין עם איראן - הוא לא פרט מה בדיוק קרה אבל זה קשור במידה רבה בהתנהגות שלנו .
הנחת הבסיס שארה"ב מתנקתקת מהעולם הערבי סוני ופועלת בהתעלם מחששותיו, שהיא מוכנה לאפשר מרוץ גרעיני מסוג כל שהוא במזה"ת, שאירוםה מוכנה שמערך טילים יאיים על חלקים מיבשתה ושחוליות וקבוצות טרור, שכימעט כולן ממוקדות בעולם הערבי יקבלו סיוע מוגבר מאיראן, יצואנית הטרור הגדולה בעולם, רק כי ישראל לא גילתה "גמישות מינהלתית" כפי שעוזי ארד ציטט את אהוד ברק כלפי הפלשתינים לוקה בשיטיון מחשבתי קשה . לפי ההנחה הזו כל מה שמעצב את ליבת המדיניות העולמית, מים סין הדרומי, דרך אפריקה ואוקראינה ועד המלחמה הדתית הסונית-שיעית במזה"ת, זה הסכסוך בינינו לפלשתינים שאם אך היינו נוהגים בו נכון, למשל בוותרנות ומחוות נוספות, כי אז העולם היה מתיישר כחומה בצורה נגד איראן ותוכניותיה הגרעיניות, הבעיות האחרות היו הופכות לזניחות וזה ניטען לא לפני עשור אלא כעת כשברור שהסכסוך הוא בעיה קשה ביותר, אפילו קיומית בטווח הארוך, לישראל עצמה ולפלשתינים אבל הסכסוך כבר מזמן לא רלבנטי לשאר הוויות העולם יהיו אשר יהיו. אחד המיכשולים בשיחות הוא התמיכה של רוסיה וסין בדרישה האיראנית להסרה מיידית של אמברגו הנשק על איראן - רוסיה גומלת לארה"ב ולמערב על המשבר באוקראינה וסין חוששת מהתעצמות ארה"ב בדרום מזרח אסיה - מה זה בדיוק קשור עלינו. את התוצאה מכתיבים כוחות עולמיים ענקיים שאנחנו, ישראל והסכסוך, זניחים לחלוטין במשחיק הזה.
המבחן הראשון- מבחן התוצאה, המצאה של אהוד ברק בשעתו , זו לשון מכובסת לחוכמה לאחר מעשה - את ההחלטות צריך לקבל לפני התוצאה בתנאים של אי וודאות ועולם משתנה בצורה בלתי ניתנת לחיזוי. מי באמת בעולמנו יכול לחזות את ההתפתחויות לעשר שנים קדימה ולשקלל נכון את כל הרכיבים ? במסע אסטרטגי כזה ארוך כמו המאבק בגרעיו האיראני אפשר לדעת כיצד מתחילים, לאן רוצים להגיע אבל באף שלב בזמן אמת אין שום ביטחון שהדרך אכן מובילה למטרה.
דניס רוס, בהירארכיה של הממשל בארה"ב, הוא פקיד ביצוע בדרג הביניים שכל דבריו היו אז, ב 2009, ממוקדים בשיכנוע הציבור בישראל שהוא בטוח במזה"ת תיכון שארה"ב תדאג ליציבותו, אינו הדמות שיכולה להכריז על המדיניות העולמית של ארה"ב, הוא לא היה הנשיא, דוברו, שר החוץ ודוברו או היועץ לביטחון לאומי. העובדה שהם נעדרו מדבריו של עוזי ארד מעידה שהוא ניתלה בשיח קטן מאד ולא באילנות גבוהים. לגופו של עיניין ארה"ב עדיין טוענת שההסכם ימנע מאיראן מלהגיע לנשק גרעיני ואין באמירתו של דניס רוס אלא לעשות רושם מסוים על הדיוטות. אגב אותוו דניס רוס, בינואר 2015, מתח ביקורת קשה דווקא על המימשל בארה"ב בצורה שהוא ניהל את התהליך מול ישראל.
אכן ב 2012 קרה משהו במזה"ת ובארה"ב - "האביב הערבי" הפך להתפרקות אזורית ויחד איתה התפרקה המדיניות הבסיסית של ארה"ב לבנות קואליציה ערבית מאוחדת שתכיל את האיום האיראני, הדבר השני שקרה ב 2012, לאחר שמועמר קדאפי נשיא לוב המודח נרצח ב 11/2011 נרצחה יחד איתו ההנחה שמדינות שמוכנות להתפרק מנשק להשמדה המונית יזכו לחסינות ותמיכה מערבית - במקומה נולדה התחושה שמי שדבק נשק כזה, כמו סוריה למשל, חסין ממעורבות מערבית בטבח הפנימי במדינתו, עוד נירצחה עם מועמר קדאפי ההנחה שאיראן, דווקא היא, תחזור על שגיאות קדאפי ותסכים להתפרקות מנשקה האסטרטגי ומהטכנוולוגיות שברשותה את האסון בלוב למערב ולמדיניות ארה"ב באזור לא עיצב ביבי שלנו - אין לנו נגיעה למישגה ההיסטורי הענק בלוב. עוד הייתה 2012 שנת בחירות בארה"ב שבה הנשיא נאלץ לעצב מדיניות חדשה מול המשבר במזה"ת ומשוואת הכוחות החדשה שהתעצבה בו. דבריו המרומזים של עוזי ארד היו לא פחות מהטחת חול בעיניים לאזרחי ישראל ההמומים.
כעת לרצף העובדות - באפריל 2009, בטרם התפתחו איזה שהם חילוקי דעות בין ממשל אובאמה לישראל, ביקר ראש הממשלה בוושינגטון וזכה ל"זובור" שספק אם ארה"ב העניקה לאיזה ראש מדינה אי פעם אחרי מלחמת העולם השניה - הוא התקבל בדלת האחורית ללא צלמים על ידי פקיד מהבית הלבן, הנשיא הציג בפניו שורה של דרישות ודרש תשובה "כשיחזור מהשכבה של בנותיוו", ראש הממשלה שלנו ופמליתו, שהוחזקו בהמתנה במיסדרון בבית הלבן, חששו מהאזנות ונסעו לשגרירות להתייעץ - בסוף ביבי קיבל את רוב הדרישות של הנשיא. ביבי עוד לא נאם בקונגרס, עוד לא הביע דעה בנושא הסכסוך וכבר זכה לזיבור מדהים, מעליב ומשפיל. ביוני 2009 ביקר הנשיא במזה"ת ודילג על ישראל למרות שביבי יצא מגדרו לרצות את הנשיא, אז עדיין חדש, בתתחילת דרכו. ביוני 2010 פרצו מהומות ענק באיראן למען דמוקרטיה. ארה"ב נהגה באדישות והתעלמה מזעקת המפגינים. רבים תהו על התנהגותו המתעלמת של אובאמה שיכל, לו רצה, לנסות לפתור את בעיית הגרעין האיראני דרך החברה האיראנית עצמה. בוב וודוורד בסיפרו מספטמבר 2010 "המלחמות של אובאמה" טען שכבר מ 2009 יצר הממשל קשר דרך קטאר עם משטר האייתולות באיראן, אגב מאחורי גבה של ישראל ותוך מידורה, על בסיס מה שאני מכנה בלשוני "יציבות מול יציבות" - ארה"ב לא תחתור תחת משטר האייתולות ואיראן לא תחתור תחת תהליך הוצאת הכוחות מעיראק ובהמשך מאפגניסטן ובעיקר תרסן את המליציות השיעיות הסרים למרותה בעיראק מלזנב באמריקאים המתפנים מהמדינה. יתכן שמאותם קשרים ראשוניים בקטאר התפתחה הדוקטורינה האסונית שאיראן היא כן פרטנר ליצוב האזור - וודאי לאחר שהכוחות הערבים הסונים באזור מתפוררים במהירות .
יש גם סטירה לוגית קשה בדברי עוזי ארד. הוא הרבה לחלק מחמאות לאהוד ברק, האיש האנטליגנטי והאנליטי שכשל באוופן סידרתי ב"מבחן התוצאה" ולא היסס לקטול תחת אותו מיבחן - מיבחן התוצאה (החוכמה שבדיעבד) את ביבי - אני מריח כאן תחילה לשותפות פוליטית שאני מקווה לא תקרום עור וגידים.
לגבי עוזי ארד עצמו תשפטו בעצמכם !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה