יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

להתנהל נכון

פעם,  בשנות החמישים, היה בארץ וויכוח על תפקידם של ישובי הספר. חלקם הוקמו בטווח נק"ל מגבול עויין ושורץ "מסתננים". הוויכוח ניסב סביב "החוכמה" של קירוב הישובים עד כדי כך לגבול. אפשר, כך טענו המבקרים, למקם את הישובים קצת יותר בעורף ולאפשר לצה"ל חופש פעולה ותימרון על קו הגבול ממש. לא צריך שם את דובב ואביבים, את גדות או כפר סולד, את קיבוץ אייל או נחל עוז. אין טעם לסכן חיי ילדים ונשים במקום את חיילי צה"ל. תשובת התנועות המיישבות כולן הייתה שדווקא ההתיישבות "מאלצת" את צה"ל להפגין נוכחות ממש על הגבול, לישם את הריבונות עד המטר האחרון גם כשהשיקול הצבאי אולי מעדיף וויתור על חלקת שטח קטנה. קרבות תל-מוטילה ב 1951 פרצו לאחר שגדוד סורי השתלט ללא קרב על מה שניקרא היום חבל כורזים והישוב אלמגור מצפון לכינרת, בשטח ריבוני ישראלי, אבל שלא הייתה בו נוכחות ישראלית אזרחית כל שהיא ולכן חסרה בו גם נוכחות צבאית. בקרבות נהרגו 41 חיילי צה"ל, רובם מגולני.  גם פעולת כונתילה נגד המצרים, בראשית נובמבר 1955 הייתה נגד כוח מצרי שהתבסס בשטח ריבוני ישראלי באזור בארותיים, היום הישוב עזוז, בעיקבות הפעולה הוקמה באזור האחזות הנח"ל בארותיים.

העובדה שבמזרח ירושלים לא ישבו יהודים הדירה משם את כל סימני הריבונות של ישראל. שכונות רבות במזרח ירושלים הפכו לגטאות של עליבות שמתריסות נגד כל ריבונות ישראלית שלא קיימת. כל קריאה לאמבולנס, כל פניה למכבי האש, תיקון צנרת מים או רשת חשמל, פינוי יולדת ו/או תיקון כביש או מדרכה, לטובת תושבי האזור, הפכה למיני מבצע צבאי שבו היה צריך לתזמן הגנה וחיפוי של מג"ב לפעילויות האזרחיות הבסיסיות ביותר. בפועל, בחלקים גדולים של מזרח ירושלים, שלטו ועדיין שולטים מנגנוני הביטחון הפלשתינים במה שעל פי חוק הוא שטח ריבוני ישראלי. את העליבות והפער שהתעצם בין השכונות היהודיות לערביות ניצלה התעמולה הפלשתינית כדי להוכיח קיפוח מכוון של השילטונות הישראלים ואפרטהייד נגד ערבים בכוונת מכוון.

אתן שתי דוגמאות: בשעת עליתו של אריק שרון להר הבית, בספטמבר 2000, הוקם בהר הבית חפ"ק משותף לישראל ולרשות כדי לפקח על האירוע שבו שחקו מנגנוני הביטחון הפלשתינים משחק כפול של כביכול שיתוף ובפועל עידוד למהומות.
דוגמא שניה - ביום שלישי 02/11/2010 חנך ראש הממשלה הפלשתיני דאז, סלאם פאייד, 2 בתי ספר ב א-ראם ובדאחיית אל-באריד, בתחום הריבוני של ירושלים, ששופצו בכספי הפלשתינים, מלמדים את תוכנית החינוך הפלשתינית ונימצאים, להלכה בלבד, בריבונות ישראל. ישראל מימשה את ריבונותה בכך שמנעה מרוה"מ הפלשתיני לחנוך בית ספר נוסף, שלישי בשייח ג'ראח ללמדנו עד לאן מחלחלת הריבונות הפלשתינית המעשית. חבר הכנסת דנון שרצה אף הוא לבקר בדאחיית אל-באריד באותו היום, כשהיא מוצפת אנשי משטרה וביטחון פלשתינים, נאלץ לפנות למקום אחר. במפגש הריבונויות הסתבר מעל לכול ספק שדאחיית אל-באריד וצפונה היא ריבונות פלשתינית מלאה באדיבות הביטוח הלאומי הישראלי. אגב מציאות שידועה לכל זמן רב.

לכן חזרנו לאמת הישנה - הריבונות הישראלית מקבלת ממשות רק כשיש התיישבות ישראלית ונוכחות אזרחית ישראלית והיא ווירטואלית לחלוטין בהעדרה. מכאן יש לנו אחריות מלאה והזדמנות פוליטית והיסטורית להגדיר מהי אותה ירושלים שאנחנו מממשים עליה את ריבונותנו. העיר העתיקה, האגן הקדוש ורכס הר הזייתים והר הצופים או גם שועפט, א-ראם, אי שם ליד קלנדיה בפאתי אל-בירה וכל מה שביניהם.

לכן אני חוזר ומציע ליזום פעולה מדינית להעביר  את כל המרחב בין בית חנינא עד פאתי גבעת שמואל , קרי רכס השועפט, לשליטת הרשות הפלשתינית. אין ספק שהם יסרבו כי בכך יפגע אנושות משקל האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים - הרי במרחב הזה גרים היום כדי 100,000 פלשתינים בריבונות מעשית פלשתינית ובזכויות מלאות בביטוח הלאומי הישראלי. אין ספק שגם התושבים יתנגדו אבל אז הם יצטרכו להסביר בעולם מדוע, אם ישראל היא כובש "נאצי" אכזר שמבצע "טיהור אתני" הם עדיין רוצים להיות חלק מהכיבוש ולא חלק מהרשות הפלשתינית. המהלך וודאי יזכה לתמיכה בינ"ל רחבה וישפר את מעמדה של ישראל. המהלך ישפר מאד את הלגיטמציה להגביר את הנוכחות היהודית בשכונות המזרחיות של ירושלים ורצוי שחלק גדול מתכוניות הבניה יתממשו תוך כדי מהלך הוויתור על רכס השועפט לטובת הרשות הפלשתינית. כמובן שיש לשמור בקפדנות על הסטטוס קוון הדתי בהר הבית ועל חופש הפולחן לכל הדתות והאמונות. בקיצור, בקצת תעוזה, ישראל יכולה לעצב מחדש את ריבונותה ושליטתה בירושלים על בסיס העקרונות הבאים:
א. הגדרה מחודשת של מרחב ירושלים והריבונות הישראלית בה וצימצומה, בעיקר השלוחה הצפונית לכיוון בית חנינה-קלנדיה:
ב.  יציאה ביוזמה מדינית "להעביר" את השטח לפלשתינים והעסקת הקהיליה הבין לאומית והרשות הפלשתינית ביוזמה:
ג. תנופת התיישבות יהודית בשאר מזרח ירושלים על בסיס קניית נכסים ובניה יזומה היכן שהדבר אפשרי מבחינה משפטית והפגנת נוכחות קבועה של שרותים אזרחיים בכל המרחב של ירושלים שאני מכנה אותה "האמיתית".

----------------------------
הערה נוספת - אין לנו מה לחשוש מהתופעה של הכרה במדינה פלשתינית ללא מו"מ בגבולות 67. למעשה יש בכך גם הכרה במדינת ישראל בגבולות 67 ושינמוך הסכסוך לסוגיית הגבולות ו"כיבוש" השטחים. שכחנו שגבולות 67 לא הוכרו מעולם על ידי אף מדינה למעט קוסטה ריקה כגבולות ישראל. הפלשתינים יורים לעצמם ברגל, למעשה ממש בראש. הרי לא במיני מדינה בגבולות 67 חפצם אלא בהצפת ישראל בפליטים פלשתינים בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית מ 12/12/1948 שפרושה המעשי חיסול הזהות היהודית של מדינת ישראל והפיכתה לדו לאומית.  כל הכרה וכל עיבוי במעמד המדיני של הרשות הפלשתינית "בגבולות 67" שומט מהם את היכולת לכרוך את זכות השיבה ב"תהליך השלום" ומחזק את מעמדה של ישראל בתוך גבולות 67.  אני אישית ממש לא מודאג.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה