יום רביעי, 2 באפריל 2014

חנונים בבזאר

אין כמו המזה"ת והתהליכים המדיניים כדי ללמד הלכות בזאר (שוק מזרחי - תורכי) את כל המעורבים. זה נכון לגבי המו"מ עם איראן על הגרעין או המו"מ האין סופי בין ישראל לפלשתינים.

הכלל הראשון בבזאר תורכי שמכבד את עצמו שהמוכר משים עצמו שכלל אינו מעוניין למכור את הסחורה שברשותו, הוא בכלל עושה טובה שהוא מוכן להתדיין על המחיר ולבסוף, כשיש כבר הסכמה על המחיר, זה טובה אישית של המוכר לקונה - "רק בשבילך", "רק היום" וכדומה. הקונה מצידו משים עצמו שאין לו בכלל עיניין בסחורה, במיקרה הוא עבר בשוק, כשהוא שואל למחיר תהיה התשובה אשר תהיה חובה על הקונה לשאול "למה? מה קרה? למה כל כך יקר?". בסוף גם הוא עושה, כביכול, טובה אישית למוכר בתנאי כמובן שהמחיר יהיה מתאים.

במו"מ בינינו לפלשתינים ממלא המוכר, אבו מאזן, את תפקידו מה גם שבאמת אין לו עיניין במו"מ כעת כשמסביב הומה הסער הערבי ומביפנים הפילוג הפלשתיני.  טוב, אם המחיר שיקבל יהיה גבוהה במיוחד, חריג ויכול להיות לו רווח מעצם המו"מ  עשוי/עלול אבו מאזן להתרצות להמשיך במו"מ לשום מקום - אם המחיר יהיה גבוהה מספיק.

בניגוד בוטה לכללי הבזאר הפגין ג'ון קרי להיטות אישית בלתי מוסברת, אובססיבית והזויה, מנותקת מהאינטרס הגלובלי האמריקאי, לקידום התהליך. יש באובססיביות כוח תנע עצום אבל היא חושפת את חולשתו הקשה לסוחרי הבזאר באזור. ככל שהוא להוט יותר, נחוש יותר ומשקיע את זמנו ומרצו בתהליך כך מחיר התהליך עצמו עולה כל הזמן. ג'ון קרי טען, תוך הפגנת בורות בכללי המזה"ת, שהוא עושה זאת למען הישראלים והפלשתינים "שכה רוצים שלום" אבל ככל שהרבה לטעון היה ברור לסוחרי  הבזאר שה"חנון" עושה זאת למען עצמו. אם יוקרתו האישית, כפי שהוא תופס אותה, תלויה בהמשך התהליך שישלם! והרבה. כאן באזור ובכלל אין מתנות חינם.

ישראל אמנם הביעה סקפטיות מהתהליך עצמו, מסיכויי השלום ולא נירתעה מאיומי החרם על סטרואידים  של ג'ון קרי, מה שהסיר את האיום מהשולחן כסחורה שאין לה קונה, אבל שידרה מצוקה, הייתי אומר אפילו פאניקה, מ"פניית הפלשתינים לאו"מ" משל יש בידם כלי נשק אולטימטיבי נגד ישראל.  ישראל הציגה את ההישג העיקרי מנכונותה להכנס לתהליך מהרגע הראשון או להמשיך אותו כעת בכך שהפלשתינים "התחייבו לא לפנות לאו"מ לאורך המו"מ". כלומר המו"מ לא צפוי להביא שלום אבל דחייה שולית במהלך העתידי של הפלשתינים "פניה לאו"מ" מצדיקה מחיר יקר.  הרי בדיוק כמו שההפחדה העצמית בנושא החרם פעלה להקשחת העמדה הפלשתינית כך גם החשש המשודר מפניה פלשתינית לאו"ם לא יכולה אלא להקשיח את העמדה הפלשתינית ויותר מכך - לשכנע אותם שהם "בדרך הנכונה" שכפי שאני מבין אותה זו הדרך לבודד את ישראל ולשלול את הלגיטימיות שלה.  לכן לא פלא שבמאמץ אחרון להעלות את המחיר ביים אבו מאזן הצגה של חתימה על 16 בקשות להצטרף ארגונים בין לאומיים, לפי מזכיר המדינה ון קרי, אף אחד מאותם 16 ארגונים אינו מסונף לאו"ם, והבקשות נחתמו בטקס רב רושם אך לא הוגשו לנימענים.

אני ספק אם ארה"ב מסוגלת בכלל ללמוד את הלקח - היא חוזרת על אותם שגיאות פעם אחר פעם - אבל אנחנו כאן בישראל היינו צריכים ללמוד מזמן - אם נפחיד את עצמנו ב"פניה הפלשתינית לאו"מ" הם ישמשו בפניה ככלי גם לסחוט וויתורים נוספים על הסכמתם לדחיה שולית וגם, לאחר הדחיה חסרת המשמעות, הם בסוף  יפנו לאו"מ. המאבק בפניה הפלשתינית לאו"מ מתחיל בחוסר ההתייחסות אליה. בסופו של יום הפלשתינים מסוגלים וגם יעשו לנו שפע של צרות אבל הזמן האסטרטגי שלהם אוזל. מסעות ג'ון קרי בארץ הקודש לא זוכים אלא לאיזכור אגבי ורק בחלק מאמצעי הקשורת בעולם ובארה"ב (הרשעת אהוד אולמרט למשל תפסה כותרות ראשיות), יש פיחות מתמשך במעמדו של האו"מ, התייאשות כללית מהעולם הערבי והמוסלמי  ואובדן עיניין באזור. המזה"ת, חוץ מישראל, גולש למשבר כלכלי והומני ענק ומשקל הפטרודולרים בפוליטיקה העלמית מתחיל להיות זניח. ביקור האנאכרוניסטי של נשיא ארה"ב אובאמה בסעודיה, פעם נשוא התעניינות התקשורת העולמית, זכה להתעניינות שולית ואין כמו התקשורת כדי לרמוז מה באמת מעניין היום את העולם וזה בטח לא הסכסוך בינינו לפלשתינים.

לגבי הארכת המו"מ יש עוד 26 ימים עד קו הסיום, ה 29/04/2014. בפוליטיקה זה כמעט הנצח. אני לא מוכן לנחש מה יקרה בימים הבאים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה