אביגדור ליברמן רכש לעצמו מעמד של "אוכל ערבים" לתאבון. התבטאויתיו נגד הציבור הערבי חיזקו את המעמד והדימוי. מצד שני זה מעל ל 15 שנה התוכנית המדינית של אביגדור ליברמן הייתה קרובה, ממניעים שונים, יותר לזו של יוסי ביילין מלכל פוליטיקאי מוביל אחר. הוא השתית את תוכניתו על הצורך במדינה "יהודית דמוקרטית" ועל זיהוי הערבים כמי שלא יוכלו להשלים עם הגדרה כזו. כבר בסוף שנות התישעים של המאה הקודמת ליברמן דיבר על חילופי שטחים ובעברו מספר התבטאויות שהוא מוכן למען "שלום אמיתי" לפנות את ביתו בנוקדים (ליד ההרודיון בנפת בית לחם). להבדיל מיוסי ביילין שהאמין באפשרות לשלום מלא עם הערבים ובדו קיום - אביגדור ליברמן האמין ומאמין שהמשך המצב הקיים יביא למדינה דו לאומית - צריך להיפרד מכמה שיותר ערבים, לא ממש רחוק מהטיעונים של ג'ון קרי..
עד כאן מה שאנחנו יודעים מהתבטאויות ותוכניותיו של אביגדור ליברמן בעבר. כעת נעבור להשערות על ההווה. סביר שאביגדור ליברמן, כרבים נוספים, מאמין שהמיכשול האמיתי לשלום עם הפלשתינים אינו נעוץ בסידורי הביטחון בביקעה, בהסדרי החכירה או הפינוי של מתיישבים מיו"ש, בהתווית הגבול או בסוגיית הביטחון הפנימי בחברה הפלשתיני. בסוף ההסכם יפול על זכות השיבה הפלשתינית והסכמה לסוף הסכסוך, שבגללה, למשל, לא הסכים יאסר ערפאת לחתום על הסכם מרחיק לכת עם אהוד ברק בקייץ 2000 בקמפ דיוויד כי אהוד ברק דרש שיכתב במפורש שההסכם הוא גם "סוף הסכסוך והתביעות ההדדיות". הפלשתינים רחוקים שנות אור מהסכם "סוף הסכסוך" עם ישראל גם ללא הכרה מפורשת של הפלשתינים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם לא יסכימו לעיקור מעשי של זכות השיבה בתוככי הקו הירוק והסכמה על סוף הסכסוך והתביעות. הוויכוח הטקטי על סידורי ביטחון בביקעה הוא, לכן, וירטואלי לחלוטין כל עוד אין הסכמה על לב הסכסוך - זכות השיבה והבטחת אופיה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
הטקטיקה הפלשתינית, כפי שאני מבין אותה, היא להפגין גמישות בנושאים הטקטיים כדי לדחוק את ישראל לפינה כסרבנית שלום ואם אפשר לא להגיע כלל לדיון על הליבה - זכות השיבה, שעליה, מכל הידוע כרגע, אין להם שום כוונה לוותר או להתפשר. ישראל צריכה, לדעתי, למחול על כבודה ולא להתנצח על סידורי הביטחון אלא להגיע לעיקר מייד כדי לחשוף את העמדה הפלשתינית האמיתית.
לכן, לדעתי בצדק, לא צריך לפתוח במיתקפה נגד מזכיר המדינה קרי. החרם שהוא מאיים בו עשוי להקשיח את לב הפלשתינים אך יש בו מעט מאד ממשי נוכח התהפוכות בעולם הערבי ושידרוג מעמדה של ישראל כמדינת מעבר לסחורות, יצואנית גז ומובילה טכנולוגית. בראיה של אחריות לאומית לא צריך לפתוח חזית מול ג'ון קרי וארה"ב. את מלאכת הסרבנות צריך, למשל, להשאיר לירדנים שלא מוכנים בשום פנים אלא לנוכחות צה"ל בביקעה ולפלשתינים שיאלצוו להתמודד עם עקשנות זכות השיבה וסוף הסכסוך.
דמוגרפיה
אורי אליצור כתב בידיעות ביום שישי האחרון שגם עם סיפוח הגדה עדיין מובטח רוב יהודי של 2/3 בגדה המערבית ללא רצועת עזה. תוך דור, במגמה הדמוגרפית הנוכחית, יחזרו היהודים, בעזרת גלי עליה, לחזור להיות 80% מסך תושבי המדינה טען אורי אליצור במאמר. את גלי העליה ביסס על העובדה שכל כמה עשרות שנים יש גל עליה גדול שמשנה לטובת היהודים את המאזן הדמוגרפי (העליה השישית מגרמניה באמצע שנות השלושים בגלל הנאציזם, עליית ערב ומרוקו בשנות החמישים בגלל רדיפות הערבים ועליית רוסיה בשלהי שנות השמונים). כרגע נותר רק מאגר פוטנציאלי אחד לעליה - יהודי צרפת - אפילו בתסריט הכי קיצוני אי אפשר לבנות על יותר מ 100 אלף עולים מצרפת. יהודי ארה"ב למשל, רובם ככולם, מנתקים במהירות קשר עם היהדות ומתבוללים במהירות רבה.
מכאן כמה הערות - 30% ערבים זה מדינה דו לאומית לכל דבר. תדמיינו לכם כנסת עם 35-40 חברי כנסת ערבים. שנית מגמות דמוגרפיות הן תמיד זמניות. עוד לפני 15 שנה ערביי ישראל, לפי המגמות הדמוגרפיות של אז, היו אמורים להיות היום רוב של אזרחי המדינה. בכלל למגמות דמוגרפיות יש נטיה חזקה להטעות. כל מהפך כלכלי, איום צבאי ואופנה חברתית משנים את המגמה - לא הייתי בונה על זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה