ניגמרה לו האג'נדה

משהו רע קורה לראש הממשלה בנימין נתניהו - נגמר לו סדר היום (האג'נדה בלעז). הממשלה הקודמת הייתה נוחה לו מאד. לא הייתה מחלוקת עקרונית בסיסית באף נושא. ביבי הוביל במרץ שני תהליכים - כלפי חוץ נאבק ראש הממשלה ככל יכולתו בהתפתחות היכולת הצבאית הגרעינית האיראנית וכלפי פנים בפיתוח התשתית התחבורתית והטכנולוגית כדי לקרב פריפריה למרכז. היתר זה או אילוצים טקטיים של המחאה החברתית של קיץ 2012 או ההתעסקות בתהליך השלום עם הפלשתינים כאילוץ אמריקאי. אף אחד לא האמין שההקפאה או נאום בר אילן ייצרו שלום עם הפלשתינים והוויכוח לכן היה האם המחיר שווה את התמורה של הקשר האסטרטגי עם ארה"ב, לא ממש וויכוח על שלום עם הפלשתינים כן או לא. החרדים היו השותף הטיבעי הנוח כי לא הייתה להם שום עמדה נגד סדר היום של ראש הממשלה כל עוד השיגו את שלהם . באופק לא היה שום מועמד אפשרי רציני להחליפו כראש הממשלה מה שהוריד מבנימין נתניהו את הלחץ לעסוק במניפולציות שהוא כה אוהב נגד המאיים על כיסאו.

הממשלה הנוכחית מאד לא מתאימה לבנימין נתניהו. ראשית היא ממשלה "אידיאולוגית" עם גורמים פוליטיים חדשים לגמרי שבאו להוכיח את עצמם תאווי רפורמות ושינויים. גם הבית היהודי המשוסע וגם "יש עתיד" הם מפלגות שאינן תופסות את עצמם כסקטוריאליות, בניגוד לש"ס והחרדים, למרות שיאיר לפיד רואה את עצמו כנציג מעמד הביניים ונפתלי בנט כנציג היהדות הלאומית המודרנית, אלא כמחויבות לכלל עם ישראל. אי אפשר לקנות את שתיקתם בהטבות ממוקדות למיגזר מסויים. בתוך הממשלה יושבים כרגע שני שרים שרואים את עצמם כראשי ממשלות ואפילו הציבור מתחיל להתייחס אליהם כראשי ממשלות אפשריים בעתיד - יאיר לפיד ובוגי יעלון. הבעיה, מבחינת ביבי, שהם אוחזים בשני התפקידים הבכירים במדינה, אוצר וביטחון, וניסיון לפעול נגדם יחזור כבומרנג נגד ראש הממשלה עצמו. אפשר להגיד שבנימין נתניהו מזנב בסדר היום של ישראל במקום לעצב ולמנף אותו .

מתרבים הסימנים שמדיניותו האיראנית של ראש הממשלה נועדה בעיקר לדחוף גורמים בינ"ל אדישים לפעולה יותר ניחרצת מיצתה את עצמה. בין אם ארה"ב מתכוונת לתקוף באיראן או שאינה מתכוונת החשוב הוא שאיש לא מאמין בנחישותה בשום נושא שעל סדר היום העולמי. אירופה דועכת ומחכה שאחרים יוציאו לה את הערמונים מהאש ולביבי ברור כרגע שבנושא התקיפה באיראן הוא לבד ולעולם יש שפע של צרות אחרות. ירצה או לא ירצה הבנות עם רוסיה יכולות להיות אפקטיביות, בנושא הזה, מהסתמכות על ארה"ב. הבעיה שהוא צריך את ארה"ב בשפע של נושאים אחרים. כרגע ברור שבנושא איראן לא תצמח ישועה מארה"ב או מאירופה וסדר היום של "תחזיקו אותי אני הולך להפציץ" כבר לא אפקטיבי.

סדר היום הניצחי של הסכסוך עם הפלשתינים שוב נידחק למבוי "פיתרון הסכסוך" במקום ניהולו בחוכמה, לא כי ישראל רוצה אלא כי לג'ון קרי מתחשק. סדר היום אינו אמיתי כי לאיש מהשחקנים המרכזיים אין חשק להתעסק איתו, לא לעולם הערבי, לא לירדן ולא לפלשתינים שחושבים שהמסלול המדיני הבינ"ל של קבלה למוסדות בינ"ל וגרירת ישראל לבית הדין הבינ"ל בהאג יניב להם יותר הישגים. הרי בסוף תהליך השלום הם יצטרכו להכיר, ולו באופן מעשי, למשל על ידי וויתור על 'זכות השיבה', במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. בכלל ה'אביב הערב' מטיל סימן שאלה על הלאומיות הפלשתינית כי המגדירים המובילים החדשים במיזה"ת הם דתיים ולא לאומיים ומדינות ה"לאום" המלאכותיות הן הראשונות להיפגע.

כרגע ביבי לא יודע אם לבנות, כמה לבנות והיכן לבנות לא רק באיו"ש אלא גם בירושלים המזרחית, הוא אינו יודע כיצד לקדם את המאבק בגרעין האיראני ואין לו בממשלה ובקבינט, כרגע, רוב להתקפת מנע מקדימה על איראן. אין לו תוכניות כלכליות מוגדרות להתמודד עם שלש סוגיות מרכזיות: מחירי הדיור, פריסת האוכלוסין וחידוש הצמיחה. אין מדיניות בינ"ל ברורה נוכח החולשה הקשה והווקום שארה"ב יוצרת באיזור - בקיצור לא נותר לראש הממשלה סדר יום שהוא מאמין בו, עומד מאחוריו, דוחף בכל כוחו ובונה לעצמו בריתות פוליטיות בהתאם. כתבתי כאן שניראה לי שזו הקדנציה האחרונה של ביבי מפני שגם ליאיר לפיד, גם לבוגי יעלון ולהבדיל גם לנפתלי בנט יש מטרות שהם רוצים להשיג ושינויים שהם רוצים לחולל. ביבי רוצה לשמור על הקיים ולהישאר בשילטון - נוסחה בדוקה לא להשאר שם באמת יש הקוראים לכך "עייפות החומר".