יום חמישי, 13 ביוני 2013

ה'צומוד' ו'הפליטות' -פרק ב


נוכח ה'אביב הערבי', המלחמה הדתית והתרבותית במיזרח התיכון, הגולשת גם לתורכיה, וירידת משקלו של הסכסוך עם הפלשתינים בזירה הבין לאומית, בעולם הערבי והמוסלמי , יש לישראל אתנחתא בלחצים הבינ"ל עליה ומרחב התימרון שלה השתפר פלאים. אבל, כפי שכתבתי בפרק א', הפלשתינים עדיין כאן והם מציבים בפני ישראל דילמה הקשורה במשולש מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית וארץ ישראל השלמה. אין אפשרות, בהנחה שטרנספר של הפלשתינים לא בא בחשבון, להגשים את שלשת הצלעות. אפשר להגשים מדינה יהודית דמוקרטית תוך וויתור על חלקים מארץ ישראל. אפשר להקים מדינה יהודית על כל ארץ ישראל שאינה דמוקרטית אלא מדינת אפרטהייד עם זכויות פחותות לערבים באיו"ש ואפשר להקים מדינה דמוקרטית על כל ארץ ישראל שאינה מדינה יהודית אלא דו לאומית. הפיתרון הקשה לעיכול המוצג בהמשך נועד לממש את האפשרות של מדינה יהודית דמוקרטית - מי שדוגל בארץ ישראל השלמה או במדינה דו לאומית צריך לכן לחפש פתרונות אחרים.

ישראל חייבת לנקוט בשורה של צעדים, למעשה חד צדדיים, שתחליטם להוריד את הסכסוך בינינו לפלשתינים מסכסוך על זהות וזכות, המתגלם ב'כיבוש' וב'צומוד' הפלשתיני, לסכסוך טריטוריאלי גרידא בין שתי מדינות מה שמוביל, במשתמע, לכך שלישראל צריך להיות עיניין במעמד הבינלאומי של הפלשתינים כמדינה עצמאית. היעד השני, הקל יותר להשגה, הוא ניטרול בעיית הפליטים הפלשתינית. אתחיל בקשה - מדינה פלשתינית.

יחסינו עם הפלשתינים עד כה התבססו על הסכמי אוסלו מ 1993. מדינה פלשתינית הייתה צריכה לקום כתוצאה מניסוח הסכם שלום מלא בין הצדדים ויישומו בשטח. אחד הפרקים בהסכם אסר על קבוצות שאינן מכירות בזכות הקיום של ישראל מלהשתתף בתהליך הדמוקרטי הפלשתיני. האיסור הופר בלחצו של אבו מאזן ומזכירת המדינה של ארה"ב קונדוליסה רייס לקראת בחירות ינואר 2006 ברשות הפלשתינית כשניתן לחמאס התר להשתתף בבחירות. מדינה פלשתינית קמה כאקט חד צדדי פלשתיני בניגוד להסכם כך שההסכם למעשה כבר לא תקף וכך כל הסכמי המשנה הנובעים ממנו כמו גביית מע"מ ומיסים בישראל לטובת הרשות הפשתינית. הסכם אוסלו שהופר למעשה מקבע את מעמדה של ישראל ככוח כובש, אמנם זמני, עד סיום הסכסוך, מטיל עליה חובות של כובש ולמעשה משחק לכן לידי הפלשתינים הנהנים משני העולמות - מדינה מוכרת על ידי רבים בעולם וגם תחת כיבוש ישראלי כמשתמע מהסכם אוסלו.

לכן ישראל צריכה להודיע שבתוקף הנסיבות והעובדות בשטח הסכם אוסלו כבר לא תקף. היא צריכה להודיע שהיא מכירה במדינה הפלשתינית, למנות למדינה הזו שגריר ולהודיע שהיא מוכנה להתחיל מיד במו"מ לא לשלום אלא להסדרה מחודשת של כל הנושאים שנבעו מהסכם אוסלו במסגרת מו"מ בין מדינות. עוד צריכה ישראל להודיע שהיא מוכנה, כמקובל בין מדינות שיש ביניהן סכסוך טריטוריאלי, לנהל מו"מ על גבולות - שוב מו"מ שאינו הסכם שלום. בכלל ישראל צריכה להפסיק לגמרי לדבר על הסכם שלום, שתמיד ניכרך אצל הפלשתינים ב'צומוד', 'זכות השיבה' ו'סוף הסכסוך' ולדבר רק על פתרונות פרקטיים לבעיות עכשוויות בין שתי מדינות ריבוניות - הכוללים גביית מיסים הדדית, סידורי ביוב, מים ואנרגיה (תלות מוחלטת של הפלשתינים בחברת החשמל הישראלית). ישראל צריכה להציב בפני הפלשתינים והקהיליה הבין לאומית את דילמת הריבונות ולא לאפשר להם להיות גם 'כבושים' כעולה מהסכם אוסלו וגם מדינה עצמאית כעולה מהחלטת העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2012, על ידי מצב דה פקטו שישראל מכירה במדינה הפלשתינית. לשם כך יש לעצור מיד את העברת המיסים לרשות הפלשתינית, כמתבקש מספיחי אוסלו ולחץ הקהיליה הבינ"ל, ולהודיע שהמיסים "מוקפאים" בישראל ומחכים להיות מועברים לפלשתינים עד להסכם שיושג בין שתי המדינות הריבוניות ושאבו מאזן ישלח משלחת לנהל מו"מ כלכלי רישמי עם ישראל.

עוד צריכה ישראל ליצור מצב ש95% מהפלשתינים חיים בריבונות פלשתינית כדי לחסל את טענת הכיבוש המהותית. לשם כך כדאי לישראל להעביר באופן חד צדדי, אם תרצו כ"מחווה" למדינה החדשה,  את רכס השועפט שמצפון לירושלים ושטחי B נוספים כדי ליצור רצף טריטוריאלי פלשתיני סביר. שלישית ישראל צריכה לקחת את הסיכון שהחמאס ישתלט על הגדה ולא להתערב או לקיים פעילות ביטחונית כל שהיא בשטחי A תחת ריבונות פלשתינית אלא על פי הסכם שיתוף פעולה ביטחוני רישמי בין שתי מדינות שכנות. שאבו מאזן יתמודד עם החמאס, שנימצא כעת בעמדת חולשה קשה נוכח המלחמה הסונית שיעית במזה"ת. בקיצור ישראל צריכה להחיות דה פקטו את המדינה הפלשתינית כמדינה שגרים בה 95% מהפלשתינים ושכל פעולה ישראלית בתחומה, כולל מלחמה בחמאס, הם תוצאה של הסכם שיתוף פעולה בין שתי מדינות ריבוניות שיש ביניהן עדיין מחלוקת טריטוריאלית קשה. היות והפלשתינים מעוניינים במעמד של מדינה לא בגלל שהם רוצים לבטל את מעמד ה"כיבוש" אלא כדי לגרור אותנו לבית הדין הבינ"ל בהאג ישראל צריכה לבטל את מעמד ה"כיבוש" ולייצר אצל הפלשתינים הבנה שגם אותם אפשר לגרור להאג בשפע של סיבות .

רוב הצעדים שמומלצים הם כמובן חד צדדיים ובעיקר יעמידו את הפלשתינים במבוכה. אם יענו לאתגר יאבדו את משמעותה של טענת ה"כיבוש" ואתה את המהות של ה'צומוד'. ההצעות גוזרות על ישראל איפוק מירבי באשר לבניה בשטח, התכנסות לגושי ההתישבות ואם צריך גם לפנות נקודות מבודדות שמאפשרים לייצר רצף פלשתיני. סידרת הצעדים, אם אכן תמצא מנהיגות פוליטית אמיצה דיה, יכולה להוציא את העוקץ מסוגיית הכיבוש, תהפוך את הצומוד (העמידה האיתנה) ללא רלבנטית ולתשאיר אותנו והפלשתינים במחלוקת שעיקרה טריטוריאלי וללא שלום מוסכם. על ה'הפליטות' בפרק הבא. 

9 תגובות:

  1. ברכות, דני. אני מציע צעדים דומים כבר כמה שנים. אם ישראל תכיר בעקרון של מדינה פ' בגבולות 67 מתוקנים ועם בירה במזרח ירושלים, המבוכה הפ' עוד תגדל.

    לצערי קשה למצא גורמים רשמיים ישראליים או ב"ל בעלי האומץ ללכת בכיוון הזה.

    יישר כוח

    יוסי אלפר

    השבמחק
  2. תודה על תגובתך האוהדת אבל אם שמת לב לא הצעתי גבול ספציפי ולא וויתור מראש כעיקרון אלא הודעה שאנחנו מוכנים לדון עם פלשתין, כמדינה ריבונית, על סוגית הגבולות. זה לא בדיוק אותו דבר כי אתה מציע וויתור לפני דיון ואני מציע תוך דיון ובהתאם להבנות המתפתחות במו"מ. למעשה הצעתי מדברת על האפשרות שנושא הגבולות ישאר במחלוקת עוד שנים רבות ולא יפתר כלל בעתיד הקרוב.

    בהערכה

    דני רשף

    השבמחק
  3. יפה מאוד. אלא שאני חושבת שההבדל בין ההצעה שלך, שאוהתאני מאמצת, ובין ההצעה של אלפר, היא שאתה מציע נסיגה חד צדדית אבל בלי שזה פוטר אותנו מן הכיבוש כי לצורך ביטול הכיבוש לא מספיק שאנחנו מכירים בהם כמדינה. הכיבוש פירושו שאנחנו לא יושבים על שטח "שלהם" וכל עוד אין הסכם, הגבולות היחידים הקיימים הם קווי שביתת הנשק.

    למרות הקושי הזה אני מסכימה שזה צעד נבון ונכון. אלא שאני, כמו יוסי, מתקשה לראות את המנהיגות שלנו המוכנה לבצע גם נסיגה חד צדדית מינימלית שכזו וגם להכיר בעקרון של מדינה פלסטינית שאני תומכת בו דווקא אם הוא אינו מלווה הכרה בגבולות. אני הייתי מוסיפה כי המדינה הפלסטינית הזו צריכה להתדיין גם על היותה מפורשת ואני בינתיים לא מוותרת על שליטתי במעברי הגבול אליה.

    השבמחק
  4. לפני ששת הימים קו הגבול הוגדר כקו שביתת נשק, יעני זמני. את הגדה כבשנו מהירדנים ולא הפלשתינים והירדנים וויתרו על זכותתם על השטח ולכן אי אפשא להגדיר משפטית שטח "שלהם" כביכול. בהתאם לנוסחה "יהודית דמוקרטית" אני מוכן מרצוני לוותר על שטחים שבמחלוקת אם הם מאוכלסים בפלשתינים ועל היתר לנהל מו"מ בכונה נקיה שתוצאותיו הם "תן וקח".

    בהערכה

    דני

    השבמחק
  5. מסכים מאד.

    האינטרס שלנו היא להדוף את ההאשמות בכיבוש ואפרטהייד על ידי הצגה לעולם של מציאות של שתי מדינות לשני עמים עם מחלוקות שאנחנו מעוניינים לפתור בדרכי שלום.

    כדי לעשות זאת צריך:

    1) להציג תמונה של שתי מדינות שתראה משכנעת לקהל היעד שלו -- אמריקאים ואירופאים שאינם אנטי-ישראלים באופן מוחלט, ובפרט שזה לא יראה כאילו ישראל מנסה לקבע מציאות ולספח חלקים נרחבים מהגדה תחת מעטה של שלום. זה אומר:
    - רציפות טריטוריאלית עד כמה שאפשר וצמצום המגע עם הפלסטינים למינימום.
    - ההתנחלויות לא צריכות להראות כאילו הן נוגסות שטח רב מהשטח של המדינה הפלסטינית הזמנית הזו.
    - אי אפשר לספח שטחים באופן חד צדדי, לפחות לא בשנים הקרובות לאחר הנסיגה החלקית וההכרה במדינה פלסטינית.
    - רצוי להימנע מבניה והרחבה של התנחלויות בזמן הקרוב לנסיגה.
    - להבטיח לעולם שאנחנו מוכנים למו"מ על הנושאים השנויים במחלוקת, ושהצעדים החד צדדים אינם נסיון ליצור מציאות קבע בלי להתחשב בפלסטינים ובדעת העולם (למרות שזה מה שאנחנו עושים, אב זה לא צריך להראות כך).

    2) הפלסטינים יבינו מה אנחנו מנסים לעשות ויהיה להם אינטרס להכשיל את המהלך. אי אפשר לסמוך על כך שהם יהיו נבוכים ומשותקים. השאלה היא איך אפשר להדוף את ההתנגדות שלהם או לחלופין לגרום להם להשלים עם מה שאנחנו עושים למרות שזה נגד האינטרס שלהם כפי שהם תופסים אותו?

    3) בצד הישראלי יש קולות רבים של אנשים שחושבים שאפשר להתחמק מדילמת האפרטהייד או נסיגה. הם חושבים שאפשר לספח את הפלסטינים או לסגור אותם במציאות הקיימת או במין אוטונומיה בלי שישראל תהפוך למדינה דו לאומית (אורי אליצור, תכנית בנט וכד'). איך אפשר להדוף טיעונים כאלה?

    4) הציבור הישראלי ברובו רואה בנסיגה החד-צדדית כישלון נורא. בשלב הוכחי הם נוטים להעדיף את הרע שנובע מהמשך המצב הקיים על פני הסיכון של להיות לצד מדינה פלסטינית עויינת כמו עזה. אני מאמין שתוצאות הנסיגה החד צדדית אינן כה נוראות ועדיפות על האלטרנטיבה. אבל כדי להגיע לנסיגה חד צדדית צריך להוכיח באופן נחרץ לציבור שישראל יכולה לקחת את הסיכון הזה ושזה סיכון עדיף על המשך השליטה בגדה. זה לא פשוט במציאות הפוליטית הנוכחית. וגם צה"ל לא הוכיח בצורה מספקת שיש לו אסטרטגיה אפקטיבית במציאות שלאחר נסיגה, ובפרט כאשר המציאות המזרח תיכונית נהיית יותר ויותר אנרכית.

    השבמחק
  6. הנאיביות בכתבה ממש זועקת הרי כבר עשינו צעד חד צדדי בעזה וכולנו יודעים מה התוצאה ותושבי עוטף עזה (אני מתגורר בעוטף עזה) מרגישים זאת כבר 8 שנים.
    תוך שעות מרגע הפקרת שטחי B, ישתלט חמאס על המקום. כוחותיו יפגשו בתאים של אל־קאעידה שהתמקמו בשטח מבעוד מועד, וביחד יחגגו על ראשנו את מצעד האיוולת. נזכור שכל האזהרות ביחס לנסיגות הקודמות התגשמו אחת לאחת.
    אין לאבו מאזן ולחבורת רמאללה שום מנדט לחתום על דבר!!! אפילו בקרב ערביי יו"ש אין לו תמיכה!!! ואנחנו מדברים על קץ הסכסוך???
    מזה כ־5,000 שנה נושמת האדמה פה מחזורי צמיחה ובלייה שבטיים, מדיניים, תרבותיים, דתיים. לא לכל דבר יש פתרון. דרושה סבלנות. ואמונה.
    הכתבה שלך מתעלמת ממה שקורה בעשור האחרון עם צעירי יהודה ושומרון כמו גם ערביי ישראל, הגירה שלילית של הצעירים לאירופה אוסטרליה וקנדה.
    תכנית בנט היא תכנית מעולה שאינה מנציחה את האפרטהייד צריך מנהיג חזק יעשה זאת, יהיו צעקות כמו תמיד אבל אירופה מתמודדת עם איסלאם קיצוני וברק אובמה זה סוס מת על בעיות פנימיות.

    השבמחק
  7. מדוע אינך מפרסם את תגובתי???
    אנונימי מעוטף עזה

    השבמחק
  8. לאנונימי מעוטף עזה

    מתנצל על האיחור בפירסום תגובתך - התגובה לא הגיע אלי בדואר הניכנס ולא הייתי מודע לה.

    בהערכה

    דני

    השבמחק
  9. מודה לך מאוד על פרסום תגובתי, טוב גם לשמוע דעות אחרות
    אנונימי מעוטף עזה

    השבמחק