על מלחמה וניצחון

לאחרונה יש מומחי ביטחון וחוקרי מלחמה הטוענים שבימינו אין יותר ניצחונות במלחמות, המלחמות הן בעיקר בין מדינות לארגונים וקשה מאד לדעת מי ניצח אם בכלל. לדעתי התאוריה לוקה בחסר בהבנת מהות המלחמה ומהות הניצחון ומתייחסת למלחמה מהצד הכוחני ומהיקף הפעלת הכוחות ולא מהצד המהותי. בהעדר טנקים וקרבות שיריון וכאשר קרבות האוויר האחרונים המשמעותיים התחוללו במלחמת לבנון הראשונה ב 1982, לפני 31 שנה, ניראה כאילו המלחמה היא כבר לא מה שהייתה פעם,

לגבי מהות המלחמה על פי קלאוזביץ (הידוע מהמשפט מלפני 200 שנה שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים) - המלחמה היא ‘מאמץ לאכוף את רצונך הפוליטי על היריב בכוח ונוכח התנגדות’. אין זה משנה אם זו מדינה האוכפת יציבות פוליטית בכוח ונוכח התנגדות של ארגון גרילה, ארגון טרור המנסה לאכוף את רצונו הפוליטי בכוח ונוכח התנגדות או צבא המתעמת עם צבא אחר על מטרות פוליטיות. רוב המלחמות לאחרונה הן אכן בין ארגונים למדינות אבל מי הם הצדדים המתקוטטים אינה משנה את מהות המלחמה אלא רק את היקף האלימות, ההרס וסוג האמצעים המופעלים. זה נכון גם לגבי צרפת שלאחרונה נלחמת נגד אל קאעידה במגרב, במאלי, ארה”ב נגד הטאליבן באפגניסטן ואנחנו נגד החמאס או החיזבאללה.

היות והמלחמה היא ניסיון לאכוף רצון פוליטי ממילא הגדרת המטרות הפוליטיות מגדירה את הניצחון . במילחמת יום הכיפורים ב 1973 התפתחה מחלוקת מי ניצח במילחמה. ישראל טענה לניצחון על בסיס היקף ההשמדה והנזק לצבא המצרי והשטח שהשתלטנו עליו. לפני המלחמה האמינה ישראל בסטטוס קוו המדיני עם מצרים ואנואר סאדאת יצא לשבור את הסטטוס קוו ולתניע תהליך מדיני שיחזיר לו את כל או רוב השטחים שניכבשו על ידי ישראל ב 1967. בסוף הוא השיג את מטרתו המדינית וישראל זנחה את הסטטוס קוו עם מצרים. מצרים, באמצעות מלחמת יום הכיפורים, אכפה את רצונה המדיני על ישראל ולא להיפך ולכן זה לא משנה כמה טנקים הושמדו - מצרים ניצחה במלחמה.

אתן שתי דוגמאות הפוכות - במיבצע חומת מגן יצאה ישראל כדי לשלול מהפלשתינים את ריבונותם האקס טריטוריאלית על שטחים רבים בגדה המערבית, ששימשו גם כבסיסי טרור נגד ישראל, ולייצר תהליך של דה לגיטמציה ליאסר ערפאת כמי שמתכחש להסכמים עליהם חתם וכמי שמפעיל טרור. כאשר המיבצע הסתיים, בשלהי אפריל 2002, לא היה ברור מי ניצח. הפלשתינים גלגלו את הקרב בג'נין לזירה הבין לאומית כדי להעצים את דה-הלגיטמציה לישראל. אבל מאז המיבצע החל הטרור הפלשתיני לדעוך לסופו ויאסר ערפאת, גם בגלל פרשת הקרין א, ספינת הנשק האיראני שניתפסה בינואר 2002, הוצג כשקרו מתעתע בקהיליה הבין לאומית. ב 2006 הייתה האינתיפדה נחלת העבר והפלשתינים לא התאוששו ממנה עד היום. ישראל, במיבצע חומת מגן השיגה את מטרותיה המדיניות כמעט במלואן - היא ניצחה במערכה.

במיבצע עמוד ענן מלפני חודשיים הגדירה ישראל במדוייק את מטרותיה - הפסקת אש יציבה וארוכה עם אויבה המושבע, החמאס. המטרה הזו הושגה במלואה אף מעבר למצופה. נכון שהיו אצלנו שחלקו על המטרה עצמה ורצו בהשמדת החמאס או בכניעתו הפומבית, אחרים הלכו שבי אחרי חגיגות הניצחון של החמאס בעזה ובכל מקום אחר. אבל בסופו של יום ישראל אכפה את רצונה הפוליטי, כפי שהיא הגדירה אותו לעצמה במדוייק, על הצד השני תוך שימוש בכוח ובניגוד לרצונו. ישראל ניצחה בנוק אאוט בכל מה שקשור למהות של מלחמה וניצחון גם אם אנשים התקשו לראות את הניצחון (זה שיש המון עננים ולא רואים את השמש לא אומר שהשמש איננה). זה אולי מסביר למה כל כך חשוב להגדיר את מטרות המלחמה כי זה גם מגדיר את הניצחון. במלחמת לבנון השנייה, למשל, הגדרות מטרות המלחמה הייתה תלושה מהמציאות וכך גם הניצחון.

בקיצור מלחמות משתנות, הן משתנות בכלי הנשק שבשימוש, בטכנולוגיה ובצדדים הלוחמים. היום רוב המלחמות אינן בין מדינות ריבוניות אלא בין ארגונים, דתות וכתות, פעם הן היו בין שבטים, בין אידיאולוגיות (מלחמות האזרחים ברוסיה ב 1917 ובספרד ב 1935), בין ערי מדינה, בין טוענים לכתר ומורדים אבל המהות לא השתנתה וגם ההגדרה של הניצחון.