מבצע "עמוד ענן" ניפץ שתי אגדות - הראשונה שכבר דובר בה רבות, היא אגדת "הנקמה" של נשיא ארה"ב ברק אובאמה בבנימין נתניהו. קשה למצוא בעבר עמידה כל כך נחושה של ארה"ב לצד ישראל, אפילו לא בימי "חומת מגן" והנשיא בוש, אולי למגינת ליבם של כל כך הרבה פרשנים שיצרם גבר על שכלם. האגדה השניה היא אגדת הלגיטימיות של ישראל בהעדר מו"מ בתנאיו של אבו מאזן, להזכיר הקפאה מוחלטת וניהול המו"מ על בסיס גבולות 67. לפי האגדה בהעדר מו"מ מדיני עם אבו מאזן, שכרגע הלגיטימיות שלו עצמו מוטלת בספק בחברה הפלשתינית, בעולם הערבי ובעולם המערבי, אין לישראל לגיטימיות למיבצע משמעותי בעזה שמנוהל בכלל על ידי היריבים של אבו מאזן - החמאס. מסתבר שהאגדה הזו, שגם עיתונאי מאוזן שאינו מקדים את סדר היום האישי שלו לעובדות בשטח כמו אודי סגל, הכתב המדיני של ערוץ 2, תמך בה הכל בסוף תלוי באבו מאזן. בפועל התגלה שכמעט שום דבר לא תלוי בו וכי הוא מנסה להאחז בשולי האירועים במקום לנסות לעצב אותם. הלגיטימיות של ישראל להגן על אזרחיה היא בינתיים רחבה מאד - כמובן בדגש על בינתיים.
הלגיטימיות של אבו מאזן כמנהיג של העם הפלשתיני התגלתה במלוא ערוותה ככלי ריק. בסוף על האירועים בעזה משפיעים מצרים, תורכיה, קטאר, הנהגת החמאס שברחה מסוריה, איראן באמצעות הגיהאד האיסלאמי הפלשתיני והנהגת החמאס בעזה. מכל אלה איש אינו חושב אפילו להתייעץ עם אבו מאזן. יש אצלנו שמציעים לנהל איתו מו"מ, אפילו דעתם תתקבל ואפילו אבו מאזן יסוג בו מתנאיו המקדימים ברור כשמש שהוא אינו רלבנטי יותר לעיצוב התהליכים ועתידו של העם הפלשתיני, אם יש כזה, אפילו כסתם יועץ מהספסל.
במלחמת לבנון השניה ומיבצע עופרת יצוקה אזל מלאי המטרות לתקיפה כבר ביום הרביעי. יש לישראל עוד שפע של מטרות בעזה אבל הם מחוץ ללגיטימיות המותרת לתקיפה - למשל מאגר טילי פאג'ר במרתף של בית מגורים או מיפקדה ג'יהאדיסטית במירפאה או בית ספר של אונר"א. לכן כרגע אין לתקיפות הבאות ברצועת עזה אלא משמעות פסיכולוגית ועיקר הפעילות המביצעית היא דיכוי הירי ככל הניתן וחיסול אנשי חמאס וג'יהאד בכל היזדמנות. יתר על כן ככל שההפצצות האגרסיביות נימשכות גדל הסיכוי להסתבכות נוסח "כפר קנא" בלבנון, די בטעות אחת בזיהוי או בתקלה טכנית משנית כדי שהעולם יתמלא בתמונות ילדים פלשתינים מדממים והמאבק יהפך למאבק על הלגיטימיות של ישראל. אין לישראל יותר מדרגות החרפה אלא בכניסה קרקעית גדולה, קטנה, מצומצמת או חצי חשאית. אני מקווה שהאפשרות האחרונה אכן מיושמת בדרכים שונות.
למרות הדיווחים, לדעתי חסרי המשמעות, על כמות התקיפות בעזה, החמאס לא סובל מאובדן לגיטימיות בחברה העזתית. האוכלוסיה ככלל מכורה לשינאתה לישראל והם מקבלים עליהם ברצון, לעת עתה, את הקשיים עבור פגיעה מדומיינת או אמיתית בישראל - בדיוק כמו שאנחנו מקבלים עלינו את הקשיים ברצון עבור מה שניראה כ"השבת השקט ושיקום ההרתעה". היות והתקיפות הצה"ליות הם כירורגיות ולא פוגעות בתשתית האזרחית ומעט מאד באוכלוסייה האזרחית ניראה שכושר העמידה והנכונות לשאת בקשיים עדיין מוצקה ובלתי מעורערת בחברה העזתית הפלשתינית. המביצע לא הוליד כעס עממי רחב כנגד שילטונות החמאס אלא בעיקר נגד תופעת הספסרות ועליית המחירים ברצועה.
בתהליך המו"מ המתהווה מעורבות בעיקר תורכיה, מצרים וקטאר וכל הסכם שיושג בתיווכם מעמיד את יוקרתם והשפעתם המדינית על הנעשה ברצועה במיבחן. לישראל יש וצריך להיות עיניין שמצרים תחזק את האינטרסים שלה ואת האפוטרופסות שלה על עזה. זה אמנם יקשה ויגביל את צה"ל בעתיד אבל מניפת האינטרסים המצרית והתלות הכלכלית שלה בהשקעות מערביות ובין לאומיות רחבה הרבה יותר מהשיקול הצר של הנהגת החמאס בעזה.
מערכת "כיפת ברזל" הפכה כמעט לחזות הכל במיבצע. המערכת מצויינת לעוטף עזה, לקצב שיגורים קטן ולא מדוייק ולשטח קטן. עלינו לזכור שהיא לא יכולה לתת מענה דומה לשיגור של מאות רקטות מדוייקות משטח גדול, כמו בלבנון למשל, על שטחים עירוניים הפרוסים גם הם במרחב לא קטן. הייתי ממליץ לא להתמכר מדי למערכת. היא טובה למצב מאד ספציפי ולא לאיום אסטרטגי כולל.
לסיכום - המביצע מנוהל בזהירות ובשיקול דעת, הוא עדיין לא הוכרע למרות שיש סיבות לאופטימיות זהירה בישראל. שעון החול המדיני אוזל והתנופה הצבאית דועכת וכעת זה זמן של המתווכים והפוליטיקאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה