דמות ביטחונית

אין אף מפלגה משמעותית במדינות הדמוקרטית בעולם שרואה צורך מיוחד בשיבוץ "דמות ביטחונית" בצמרתה.. את מלחמת העולם השניה והמלחמות הקטנות של ארה"ב ובריטניה מאז ניהלו שרי ביטחון עם רקע אזרחי מובהק. נכוןן, הבעיות הביטחוניות של ישראל הם חמורות וקיומיות יותר מבכל דמוקרטיה אחרת אבל עדיין נשאלת השאלה האם דווקא בגלל חומרת הבעיות יש להדק את הפיקוח האזרחי על הצבא ועל אופן הפעלת הכוח או שיש לאפשר לצבא נציגות דה-פקטו בממשלה.

את מלחמת השיחרור, מבצע קדש, ובניית הכוח בהתאם לתורת הביטחון של ישראל, עוד נחזור לנקודה, בנו שרי ביטחון אזרחיים. בן גוריון ולוי אשכול. גולדה מאיר האזרחית עמדה כחומה בצורה כשרמטכ"לים לשעבר יעצו לה עצות שחלקן על גבול ההיסטריה וחלקם מתעלם מהמצוקות המדיניות של ישראל. היא לא גמגמה ולא איבדה את כושר השיפוט וקור הרוח כשמשה דיין, האגדה המהוללת, קרס והאמין שסופו של הבית השלישי הגיע כשפרצה מלחמת יום הכיפורים והעלה את האפשרות של שימוש בנשק גרעיני. מי שמכיר את החלק הגלוי במסקנות ועדת וינוגרד יודע שמהשלישיה שניהלה את מלחמת לבנון השניה השקול, הרואה רחוק יותר והאחראי היה דווקא עמיר פרץ בעוד הרמטכ"ל דן חלוץ וראש הממשלה אולמרט החלו את המלחמה בזחיחות יתר. אין שום דבר שמעיד שברמות הגבוהות כשצריך לחבר את העוצמה הצבאית למטרות פוליטיות ולהפעיל אותם במרחב גאו-פוליטי נתון יש לאיש הצבא יתרון על האזרח המדינאי. ממילא שר הביטחון לא צריך, כנהוג אצלנו, להתערב בתיכנון המיבצעי הפרטני, בשביל זה יש שפע של גנרלים ומומחים, אלא רק בגבולות הגיזרה המדיניים, בהגדרת התוצאה הרצויה ובמתן הגיבוי המדיני הנידרש. כשאובאמה למשל אישר את מיבצע חיסולו של בן לאדן הוא לא התערב, למשל, בטכניקות של שיתוק המכ"מ הפקיסטני, בשאלה איזה כלי נשק ישמשו את הפושטים ובאיזה דגם מסוק ישתמשו, סוגיות ששרי הביטחון של ישראל, בהיותם בעצמם אנשי צבא, נוהגים להתערב כמעשה שבשיגרה על תקן של רמטכ"לי על.

תפקיד שר הביטחון הוא לפקח מטעם האזרחים על מנגנון הפעלת הכוח של המדינה, לוודא שהוא פועל בהתאם למיגבלות ולאילוצים המדיניים, הכלכליים והחברתיים שהמדינה מטילה עליו, בהתאם לתורת ביטחון שאושרה על ידי הדרג האזרחי ושהפעלת הכוח תמיד חותרת למטרה מדינית ברורה. למיבצע עופרת יצוקה יצא צה"ל כשהמטרה הוגדרה "שינוי המציאות בשטח" שזה בעצם ללא מטרה מוגדרת. לאחר שהמיבצע כבר יצא לדרך החלה הצמרת המדינית להתקוטט, על מה שהיה צריך להיות מוסכם לפני המיבצע, מה מטרותיו בשטח. הפלת משטר החמאס, השתלטות על ציר פילדלפי, ביתור ל 2 או 3 מיקטעים, לקיחת שבויים רבים למיקוח או מה שיצא בפועל -סתם ענישה רחבת היקף. במהלך הלחימה הוחמצו היזדמנויות לקחת שבויים רבים כולל צמרת החמאס שהסתתרה בבונקר של בית החולים שיפא בעזה מרחק 600 מטר מכוחותינו. לבסוף הסתיימה המלחמה באסון מדיני בדמות דו"ח גולדסטון. שר הביטחון תיפקד כמפקח הטקטי הראשי של הצבא מתוך מגמה להמעיט ככל הניתן בניפגעים, ובכך הוא הצליח, אבל לא כמפקח האסטרטגי שמוודא שהושגו מטרות מדיניות בהתאם לרצון הממשלה. יתר על כן שר הביטחון הנוכחי ושורה של גנרלים לפניו לא עסקו לעולם באישור פוליטי לתורת ביטחון חדשה שתחליף את תורת הביטחון של בן גוריון שכבר אינה רלבנטית. בהעדר תורה כזו אין לפוליטיקאים בסיס להעריך את הצרכים התקציביים ואת ההצטיידות של צה"ל ומקשה על הדרג המדיני לפקח ולבקר את צורת וכמות ההצטיידות של הצבא.

אורי שגיא, מי שניחשב הדמות הביטחונית היחידה של מיפלגת העבודה, הפך לתומך להוט ונילהב, הייתי אומר אובססיבי, של החזרת הרמה לסוריה. בשעתו הוא האמין באפשרות של שלום עם סוריה ובחשיבות של שבירת הקשר בין סוריה לאיראן. היו רבים, ואני בינהם, שטענו חזור וטעון שהמישטר הסורי, שבסיס הלגיטמציה שלו צר מאד בסוריה, זקוק לרמת הגולן בידיים ישראליות כגורם מלכד ובונה לגיטמציה. כולם טועים בהערכת העתיד, אורי שגיא אינו שונה והדבר אינו מעיד עליו לרעה - מה שמעיד עליו לרעה שהתהפכות והנסיבות וחשיפת הסדקים שהיו תמיד בחברה הסורית לא הביאו אותו להירהור פומבי שני במשנתו.

ישראל נימצאת בתהליך מבורך של התאזרחות והתנתקות מהאתוס שיש איזו תובנה , איכות או חוכמה מיוחדת באנשי צבא. רובם וכמעט כולם הופכים לפוליטיקאים כושלים כשהם פונים לפוליטיקה ומפלגת העבודה ברשות שלי יחימוביץ אינה חסרה דבר מפני שכביכול חסר לה אלוף ברשימה - די להסתכל מה עולל הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק למיפלגה. לכן רוצי שלי רוצי , אל תחפשי אלופים - תחפשי אינטלקטואלים, צעירים ויצירתיים עם חוט שידרה מחשבתי ומוסרי. מדינאי לא צריך אנשי צבא שיגידו לו - הוא תמיד יכול למצוא אותם לעצה אם הוא צריך, תפקידו להגיד להם - לא הם לו.