ב 05/10/1995 התקיימה בכנסת אחת ההצבעות החשובות בתולדות ישראל על אישור מה שכונה אז הסכם "אוסלו ב" - בשמו הרשמי "הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה". הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה וכן ב-450 כפרים פלסטינים. ההסכם ביסס את החלוקה הקיימת עד היום ביהודה ושומרון בין שטחי A, בשליטה ריבונית פלשתינית, שיטחי B ושיטחי C בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית. ההסכם עבר על חודו של קול בזכות שני פורשי "הדרך השלישית" שהקימו את סיעת יעוד - אלכס גולדפרב שהיה סגן שר השיכון וגונן שגב, שר האנרגיה והתשתיות.
למרות שהסערה התמקדה בשני חברי הכנסת שהצביעו בניגוד מוחלט למצע עליו ניבחרו בסיעת צומת הימנית בראשות הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, האמת היא שההצבעה עברה בעיקר בזכות חמשת חברי הכנסת הערביים מחד"ש ומד"ע שנתנו גיבוי פרלמנטרי בלתי מסוייג ותמכו בממשלת רבין כממשלת מיעוט , ברשת מגן, מאז ינואר 1995. לשימחתי הטרוניה לא הייתה על הלגיטימיות של ההצבעה הערבית ועל כוחם כאזרחים שווי זכויות להשפיע על המדיניות של ממשלתם. עובדתית בתקופה מכריעה ביותר, המכריעה ביותר מאז הכרזת המדינה ב 1948, התקופה בה קרם הסכם אוסלו עור וגידים, הגורם המכריע שאיפשר את התהליך היה מימוש הכוח הפרלמנטרי של ערביי ישראל - סה"כ שישה במספר. ללא ערביי ישראל ונציגותם הפרלמנטרית ממשלת רבין הייתה נופלת כבר בתחילת 1995 והסכם אוסלו ב' לא היה עובר בכנסת. אפשר להגיד שמבחינה מסויימת באו היהודים לישראל כדי להכריע בגורלם הם ואחת ההכרעות החשובות ביותר - הסכם אוסלו - התקבלה לא על ידי רוב יהודי אלא רוב אזרחי. אם תירצו דוגמית קטנה למדינה דו לאומית. לשימחתנו עדיין מדובר באירוע חריג, הרוב היהודי עדיין יכול להכיל גם שיוויון מלא כלפי החוק, גם דמוקרטיה מלאה וגם מיעוט ערבי שחולק על זהותה הלאומית של ישראל כמדינה יהודית. כדי שהמדינה תוכל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית אין מנוס מרוב יהודי מוצק, ברור ומוחלט.
ההתעסקות באלכס גולדפרב והמיצובישי ובדמותו הכוחנית של גונן שגב דחקה הצידה את הלקח ההיסטורי העמוק והאמיתי של מה שצפוי במדינה דו לאומית גם אם היהודים יהיו רוב גדול, ברור אבל לא מכריע ומוחלט.
קיבלתי תגובות שטענו שנוכח המגמות הדמוגרפיות המעודכנות אין סיכוי לרוב ערבי בשטחי יו"ש וישראל אל מול הרוב היהודי הקיים. זה אולי נכון אבל מדינה דו לאומית אינה מדינה של חצי בחצי - גם מדינה של 30% ערבים ו 70% יהודים יכולה להיות דו לאומית אם היא גם דמוקרטית. כבר היום יש בכנסת 11 חברי כנסת ערביים. תארו לכם שבכנסת יש 35 חברי כנסת ערביים. שאין כמעט אפשרות להקים, מתוך 85 חברי הכנסת היהודיים, ממשלת רוב קואליציונית שמאגדת לפחות 61 חברי כנסת יהודים רק על טהרת מפלגות ציוניות (יהודיות) נוכח מחלוקות בין שמאל לימין ובין חילונים, מסורתיים וחרדים. כמעט ברור שלעצם הרכבת הממשלה ובכל משבר קואליציוני שיתפתח הממשלה תהיה תלויה בקולות ערביים שלא ינתנו בחינם. פה זה יהיה תמורת צימצום ההגדרות מי נהנה מחוק השבות, שם תמורת הרחבת ההגדרות מי מבין ערביי ישראל זכאי לאיחוד משפחות ושם תמורת הסכמה לשיבת ערבים לישראל תחת הכותרת "מיקרים הומניים". אני כימעט לא רואה אפשרות לקיים לאורך זמן את הזהות היהודית של מדינת ישראל בכנסת ששליש ממנה מייצג את האוכלוסיה הערבית של ישראל.
יתר על כן, בקרב ערביי ישראל יש תהליכים איטיים של "ישראליזציה" של הערבים. התהליך מואץ במידה מסויימת נוכח זוועות האביב הערבי וביתר שאת באוכלוסיה הנוצרית והדרוזית אבל גם באוכלוסיה המוסלמית והבדווית. תארו לעצמכם עוד מיליון ערבים מיהודה ושומרון, טעונים בשינאה למדינה היהודית, נחושים להחריבה ולפחות לשנות את זהותה מצטרפים, כאזרחים שווים, לתהליך הדמוקרטי בישראל. בשלב הראשון הם יעצרו את ה"ישראליזציה" של האוכלוסיה הערבית שבתוכנו, יקצינו אותה ולבסוף ישתמשו בכוח הפרלמנטרי שבידם לשנות בתהליך איטי, מהזדמנות להזדמנות, את זהותה של ישראל. מי שמדבר על מדינה דו לאומית מדבר על תהליך חיסול המיפעל הציוני, מי שמדבר על סיפוח בלי מדינה דו לאומית מדבר על אפרטהייד, שני סוגי אזרחויות באותו ממשל, אזרחות ישראלית מלאה ליהודים ול"ערביי 48" ואזרחות מוגבלת לפלשתינים מהשטחים. מכל הרעות אני מעדיף את המצב הלא מושלם של יציאה חד צדדית מרוב שטחי איו"ש, התמודדות עם הטרור שאולי יצמח שם וריבונות פלשתינית של הפלשתינים על עצמם בממשל ריבוני משלהם.
את זה מבינים גם הפלשתינים ולכן אין להם שום עיניין להגיע להסכם איתנו. לכן אין גם מנוס מלקבוע את הגבול בינינו חד צדדית. שלום לא יצא מזה והטרור נגדנו ימשך בצורות שונות אבל נישאר מדינת הלאום של העם היהודי. מה אתם מעדיפים?
אני מסכים לחלוטין. אבל יש ארבע דברים שאני חושב שתומכי נסיגה צריכים להתייחס אליהם:
השבמחק1) יש הרבה אנשים שמקבלים את ההגיון הדמוקרטי-דמוגרפי של נסיגה משטחים וריבונות פלסטינית. אבל אז אנחנו מתחילים לדבר על אחוזים. נפטלי בנט למשל, חושב שמספיק שנקראה לרשות הפלסטינית בשטחי A מדינה (40% מהגדה?) ונספח את השאר, ובכך גם פתרנו את הבעיה הדמוגרפית-דמוקרטית ושמרנו לעצמנו את רוב השטחים. אחרים מוכנים לתת לפלסטינים קצת יותר, 70%, 80%, אבל בלי עמק הירדן, וגושי ההתנחליות, וגב ההר. השמאל והפלסטינים כמובן סבורים שכל דבר שהוא פחות מ-100% אינו מספיק. ברק נדמה לי הציע 93% בזמנו. בקיצור, גם אנשים שמקבלים את ההגיון הבסיסי של נסיגה מדברים על דברים די שונים.
2) הנסיגה מעזה (ומלבנון, ויש גם חושבים סיני) נתפסת על ידי הרבה ישראלים ככשלון. כתוצאה מכך התפיסה הרוווחת בישראל היא שנסיגה היא דבר בלתי נסבל מבחינה בטחונית. לכן מי שתומך בנסיגה כזו או אחרת נמצא בעמדת חולשה כל הזמן שהוא לא יכול להציג תורה צבאית משכנעת להגנת ישראל לאחר נסיגה. תומכי הנסיגה וצה"ל די איבדו את אימון הציבור.
3) בין הייאוש מסיכויי השלום לתפיסה שנסיגה רעה מבחינה בטחונית, נוח לישראלים לאמץ גישה של דחיית הבעיה. הם לא מרגישים צורך דמוקרטי או לחץ דמוגרפי לספח או להיפרד מהאוכלוסיה חסרת הזכויות בגדה. נראה להם קל ועדיף להמשיך במצב הקיים תוך היטלות בכל מיני פתרונות לא רציניים כמו איזו נפילה עתידית של ירדן או שהפלסטינים יקבלו אזרחות ירדנית.
4) גם אם נניח בצד את הבעיות לשכנע ישראלים לתמוך בנסיגה חד צדדית, צריך לקחת בחשבון גם את הצורה שבה מדינות העולם יראו זאת. האם הם יראו זאת כצעד חיובי שיגביר את התמיכה שלהם בנו, או כקביעת עובדות בשטח וסיפוח חד צדדי? איזה לחצים דיפלומטיים הם ימשיכו להפעיל עלינו, ואיך נוכל להתמודד איתם?
אין היום רוב במדינת ישראל לנסיגה חד צדדית נוספת ולהעמיד את גוש דן תחת איום יום יומי של טילים ורקטות אינו הגיוני וגם הזוי. גם מבחינה צבאית טהורה ההשוואה בין רצועת עזה ודרום לבנון ליהודה ושומרון אינה במקומה וההגנה על יהודה ושומרון אינה דומה במאומה להגנה מרצועת עזה ודרום לבנון. תכניתו של נפתלי בנט כתוכנית ביניים לטווח ארוך היא המעשית ביותר שגם מטפלת בנושא האפרטהייד. באשר לטיעון של גידול בחברי הכנסת הערבים הרי שהעלאת % החסימה ל 10% יפתור את הבעיה כולל את הסחטנות הפוליטית. נכון יהיו כאלה שיאמרו שזה מבטל את דעת המיעוטים ואיני מתכחש לעובדה אבל אותם מיעוטים יכולים להשתלב בגושים הפוליטים הגדולים שיווצרו (לא חסר דוגמאות לכך בעולם). באשר לדעת הקהל העולמית הרי שאת אירופה נפסיד בכל מקרה עקב השתלטות המהגרים המוסלמים (אלא אם אירופה תתעורר) ואילו בארה"ב זה עוד 3 שנים של נשיא עוין, כבר היום המודעות בארה"ב לבעיה המוסלמית גבוהה הרבה יותר ממה שמצטייר בתקשורת.
השבמחק