על מסכנים וסתם

פעם הייתי חבר קיבוץ כמו רבים בדורי. היו אז בקיבוץ כמה חברים, כניראה שיש גם היום, ששנאו את סביבתם מסיבות שונות ומשונות. הם לא סבלו את הקיבוץ בו גרו ומסיבות אחרות לא היה להם האומץ לעזוב אותו  למקום  אחר. אין טעם להיכנס לסיבות למה הגיעו לכדי תיעוב ושינאת החברה שסביבם. אפשר רק להניח שרוב הסיבות היו נעוצות בעצם האישיות שלהם עצמם ובצורה בה תפסו את עצמם בחברה. האחד הלין  שבעוד הוא קם באמצע הלילה לחליבה או משלוח בלול השני מחנה את מכונית הסטטוס שלו, זו מהתנועה או מהמיפעל האזורי, על הדשא מול ה"חדר" ונוסע לאן ומתי שמתחשק לו בלי לעבור דרך סדרן הרכב ובלי להזמין מראש. האחר מלין על הטלוויזיה או מערכת השמע היקרה ששכנו קיבל במתנה בעוד הוא  צריך להסתפק בתקציב הקיבוצי המצומצם והרי הקיבוץ אמור להיות שיוויוני. בקיצור מי שחיפש גם מצא שפע של סיבות להעכיר לעצמו את היום. לא שהקיבוץ היה מושלם, עד לא נוצרה יצירה אנושית מושלמת, אבל הקיבוץ וודאי וודאי לא היה  גהינום אלי אדמות לחיות בו.

אבל לאותם אנשם שראו עננים גם ביום בהיר לחלוטין לא היה בליבם פנימה האומץ לשנות את מצבם אפילו על ידי עזיבת הקיבוץ. חלקם מפני שחששו, למרות מנת התלונות היומית,  מהאחריות שמחכה להם שם בחוץ - מחוץ לקיבוץ, אחרים מפני שבסתר ליבם ידעו שהגם שהקיבוץ לא מושלם החיים בו סבירים בהחלט, אחרים תירצו זאת בגיל, בילדים, בחינוך ויש שלא תירצו אלא רק התלוננו.  כל ניסיון הידברות היה לשווא כי נקודת היחוס לא הייתה אמיתית אלא מובנית באישיותם ובאחריותם. בעיני האנשים האלה היו מסכנים במלא מובן המילה, מסכנים אמיתיים. הם גם סבלו פריחת בוקר מכל הסובב אותם וגם הרגישו שאין מוצא אלא להמשיך לסבול כי מבחינתם אזלו האפשרויות ובכלל לשנות כיוון דורש אחריות והם הרי דורשים בראש ובראשונה אחריות לחלומותיהם הלא  מוגשמים מאחרים. הבטיחו להם (מי בדיוק?)  גן של שושנים וצמחו שם דברים אחרים. מה הם הבטיחו לעצמם ולאחרים ולא הגשימו  קשה לדעת כי הם לעולם לא היו אחראים לשום דבר וגם לא ממש ניסו.

חבל לבזבז מילים על המשורר נתן זך, אדם מיסכן שמבלה את אחרית ימיו  במרירות אין סופית  על כל מה שסביבו ולא מבין שזה הוא עצמו ולא המדינה.  

סתם מהומה

שיחרור 26 המחבלים המרצים כבר מעל ל 20 שנה בכלא הוא לא נעים אבל כבר הוחלט בממשלה, החלטה המחייבת את כל סיעותיה, יחד עם ההחלטה הכללית לחדש את המו"מ עם הפלשתינים לפני כארבע חודשים.  מי שנישאר אז בממשלה ידע שזה יבוא יחד עם עוד גל נוסף בעתיד לטוב ולרע. הטיעונים כבר הושמעו, הרגשות כבר הופגנו וכל אחד יכל להחליט לעזוב את הממשלה או לנסות ולהפיל אותה.  בלי קשר לתוצאות המו"מ עם הפלשתינים שבינתיים מקשיחים עמדות, חידוש המו"מ הביא ומביא לישראל דיבידנד מדיני. ישראל לא יכולה להיות מדינה שמתחייבת לדבר מסויים בממשלה מסויימת בתנאים מסויימים ואותה ממשלה, באותם תנאים לא ממלאת אחרי ההתחייבות הבין לאומית שנטלה על עצמה. יתכן שאין להאמין לפלשתינים, יתכן שאין להאמין לאיראנים ובכלל קשה להאמין למשהו  במרחב שלנו במזה"ת ואולי בכלל בעולם (מי יעז היום באמת להאמין לאובאמה למשל) אבל זה לא אומרת שישראל צריכה להשתדל שגם לה לא יאמינו.  ההצגה על שיחרור האסירים הפוליטיים בגל השני, כפי שממשלת ישראל התחייבה רק לאחרונה בהחלטה מפורשת, מאירה את ישראל באור דמגוגי דלוח.