יש מספר עקרונות שיכולים להביא מו"מ בין יריבים/אויבים לסיום מוצלח. א. הרצון להגיע לסיום הסכסוך דרך מו"מ: ב. הנכונות והידיעה שיש צורך להתפשר. ג. שלדעת כל אחד מהצדדים בניפרד ההישגים במו"מ הגיעו למינימום נידרש מצד אחד ומצד שני אין סיכוי משמעותי באופק להגיע ליותר ד. שלצדדים יש חזון ליום שלאחר המו"מ והם רוצים לממש אותו (אנחנו בנינו "מדינה בדרך") .
אם אני מנתח את כשלונות המו"מ עם הפלשתינים בהתאם לעקרונות לעיל אז - א. הפלשתינים לא רצו להגיע לסוף הסכסוך דרך מו"מ אלא להחזרת הגלגל ההיסטורי אחורה לימי טרום המדינה והחלוקה. ב. לא הייתה בצד הפלשתיני נכונות להתפשר אסטרטגית עם קיום המדינה היהודית - לראיה התעקשות על זכות השיבה בניסוחה המחמיר. ג. תמיד היה לפלשתינים, עד פרוץ "האביב הערבי", סיכוי סביר, שאכן התממש וחזר על עצמו, שיש להם סיכוי משמעותי מאד להגיע בסבב הבא ליותר וד. לא ברור מה הוא בדיוק החזון הפלשתיני ליום שאחרי. הם לא בנו משק כלכלי, מוסדות ממשל אחודים ומייצגים וההרג ההדדדי בחברה הפלשתינית, עוד מאז המאורעות בשנות השלושים, דרך מחנות הפליטים ועד החמאס בעזה, מעלה ספקות. כרגע החברה הפלשתינית מקיימת את זהותה דרך המאבק בישראל בדיוק כמו שבשאר אסאד בנה את הנרטיב הסורי על "שחרור הגולן" - החברה הפלשתינית בהחלט יכולה לגלוש ל"אביב הסורי" ללא המאבק בישראל.
בשמאל הישראלי התפתחה גישה רחבה שהתבטאה במישפט "להציל את ישראל מעצמה" שלפיה אין לממשלות ישראל את הרצון הבסיסי להגיע להסדר עם הפלשתינים ולכן יש "לדחוף" אותה לכיוון בעזרת לחצים וחרמות. אלא שככל שהלחצים והחרמות גברו כך ירדה הנכונות הפלשתינית להתפשר וגברה הציפיה שבסבב הבא יושג יותר ואולי שבכלל אפשר לעקוף את המו"מ ולהגיע להסדר כפוי .
סד הלחצים וההאשמה האוטומטית של ישראל בכל כישלון של המו"מ, מסע החרם - ה BDS - שלל הגינויים, ההצטרפות למוסדות בין לאומיים, שלילת הלגיטימציה מישראל כחברה דמוקרטית במיקרה הטוב וכבעלת זכות קיום במיקרה הרע - הכל ביחד יצר ציפיה שהאלטרנטיבה בעתיד טובה מההישגים של ההווה. למעשה מטפחים הפלשתינים את התיקווה שאין כלל צורך במו"מ, המו"מ הוא רק מס שפתיים, כי יש לפלשתינים מספיק כלים להגיע למחוז חפצם בלי מו"מ - היוזמה הצרפתית האחרונה היא המחשה בולטת לגישה.
ארבעת האירועים הבולטים ביותר ששינו את המציאות ואת שיגרת חיינו באופן אמיתי משמעותי, חלק יאמרו לא דווקא לטובה, הושגו והתונעו או בצורה חד צדדית או דרך מו"מ ישיר, חשאי ודו צדדי ללא מעורבות בין לאומית אלא בשלב הסיכום הסופי. הסכם השלום עם מצרם ב 1978 הושג בשיחות דיין-תוהמי במרוקו בלי שהמעצמות ידעו מכך. ארה"ב רק נתנה את הדחיפה הסופית למהלך שהותנע בלעדיה ומאחורי גבה. הסכמי אסלו מ 1993 התנהלו מאחורי גב המעצמות במקביל לשיחות וושינגטון הכושלות על פני השולחן. הנסיגה החד צדדית מלבנון ב מאי 2000 והיציאה החד צדדית מעזה בקיץ 2005. המשותף לכולם - רצון ישראלי ולא מעורבות רווית אינטרסים ולחצים זרים.
לדעתי הדוגמאות מוכיחות שלא חסר בישראל רצון להגיע להסדרים פוליטיים, לצמצם את החיכוך עם האוכלוסיה הערבית באזור בכלל והפלשתינית בפרט והמעורבות הזרה, שתמיד היא צינית ואינטרסנטית, לא מסייעת להתהליך ההשלמה בין הצדדים אלא משבשת אותו לחלוטין .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה