ביומן סוף השבוע של הערוץ הראשון בהנחיית איילה חסון ביום שישי האחרון דנו בסוגיית טרור הסכינים הפוקד אותנו בימים אלה. כרגיל השתתף בפנל ארי שביט, עיתונאי ופרשן שאני מעריך ושיש לו היכולת להסתכל על התמונה האסטרטגית מעבר לבליל ושפע הפרטים הטקטיים .
בשלב מסויים העיר ארי שביט שמבצע 'צוק איתן' איתגר את השמאל והטענה שיציאה מהשטחים היא מתכון לשלום או לפחות לרגיעה וכעת טרור הסכינים מאתגר את הימין הדבק בשליטתנו בארץ - הערה מופרכת שלא מבחינה לעומק בהבדל בין שמאל לימין ונאמרה, כך אני חושד מבלי ממש לדעת, לשם האיזון.
השמאל הקלאסי הציוני, זה שדבק במדינה לעם היהודי, מאמין שאי שם במרחב הפוליטי בינינו לפלשתינים קיימת נקודת מפגש בין המינימום שישראל צריכה כדי לשרוד במזה"ת ולשמור על זהותה היהודית לבין המינימום שהפלשתינים צריכים, לדעת השמאל, כדי להגשים את שאיפותיהם הלאומיות במדינה משלהם, במשתמע לצד ישראל. לגבי סוגיות הביטחון המרכזיות התשובה הקלאסית של השמאל הייתה ש'השלום הוא הביטחון' - תשובה שהיא נכונה עקרונית ומוטעית באזורנו. מכאן שהשמאל הניח שלא התאמצנו מספיק למצוא את אותה נקודת ארכימדס שבה המינימום הישראלי פוגש את המינימום הפלשתיני. אם נמצא הבטיח לנו השמאל שלום וביטחון שהוא תוצר השלום. את עצמם הם הגדירו כ"מחנה השלום" ואת יריבהם כמי שלא רוצים שלום - רבין הגדיר אותם "אויבי השלום" - המעדיפים, לפי השמאל, מאבק מתמשך ומלחמה על פני השלום, שלדעתם הוא בהחלט בהישג יד. את תפישת השמאל מאתגר השיגעון האזורי - ההכרה ששלום עם הפלשתינים, אפילו הוא נניח אפשרי, לא מבטיח שלום במזה"ת את השמאל מאתגר שהפלשתינים הרבה יותר להוטים להחזיר את הגלגל אחורה ללפני 1947 מאשר להקים לעצמם מדינה - בסוף הכל נפל על זכות השיבה הפלשתינית, על הכרה ישירה בישראל כמדינה יהודית או על הכרה במשתמע דרך קבלת העובדות והסכמה על סוף הסכסוך (הסיבה שבגללה ערפאת סירב לחתום על קמפ-דיוויד 2 באוגוסט 2000 ). השמאל הבטיח שלום . לסיכום - על פי השמאל לפלשתינים רצון פוליטי שאינו פונקציה של התהליכים בעולם הערבי, יש נקודת מפגש מדינית בין המינימום של שני הצדדים, השלום יכול להיות יציב ולכן יתן את הביטחון הנידרש והוא גם יסיר את המיכשולים למערכת יחסים הרבה יותר רחבה עם כלל העולם הערבי שהוא במיקרה גם כמעט כולו מוסלמי סוני.
הימין, מצד שני, לעולם לא הבטיח שלום כמטרה עליונה אלא את ישוב הארץ. רק לאחרונה נימתחה ביקורת על ראש הממשלה שלנו כשענה לשאלה "האם לנצח תאכל חרב " בתשובה "כניראה שכן" - העובדה שהימין לא העמיד את השלום כמטרת על אלא רק ככלי שימושי תייגה אותו כ"אויב השלום". הימין תמיד היה חדור הבנה שהמאבק על ארץ ישראל לא הסתיים, לא יכול להסתיים במצב הנוכחי, שהמאבק הוא ארוך, רב דורות, ושהמפתח להצלחתו תמון בנחישות, בהתמדה ובנכונות לשאת במאבק. השאלה הקלאסית שכל עיתונאי מתחיל מפנה למתנחל אחרי פיגוע היא "אתה לא מפחד לגור כאן ?, אתה לא חושש למשפחתך ? " וכדומה. בדרך כלל המתנחל לא נירתע, לא מוותר ומתכוון להמשיך "במקום המסוכן הזה". יש כל מיני תשובות כמו "גם בתל אביב יש פיגעים , לאן ניברח וכדומה אבל המכנה המשותף לכל התשובות הוא הההבנה שהפיגועים ימשכו והנכונות לשלם את המחיר. הייתי מאז לומר שבצב הנוכחי הימין רואה את המאבק על ארץ ישראל כמצב טיבעי כל עוד אין השלמה עם קיומנו כאן במזה"ת בכלל והשלמה עם זכותנו על ארץ ישראל שממערב לירדן בפרט. לסיכום - עמדת הימין היא שאין נקודת מפגש בין המינימום של שני העמים, שהמאבק לכן נמשך וימשך, ילבש צורה וישתנה אבל ימשך ושהדילמה האם להעדיף ארץ ישראל השלמה על שלום שלם לא באמת קיימת אלא כמשאלת לב.
לכן יתכן ש'צוק איתן' איתגר את השמאל אבל אינתיפדת הסכינים בהחלט מתיישבת עם תפיסות הימין על מאבק מתמשך, רב דורי, על שליטתנו בארץ ישראל - מארי שביט אפשר לצפות ליותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה