יום ראשון, 2 ביוני 2013

76 מיליארד


לא קל למדינת ישראל וליאיר לפיד להתמודד עם גירעון תקציבי של כ 50 מיליארד ש"ח שנוצר בתקציב המדינה בשנתיים האחרונות. יש רבים המפגינים נגד הגזרות ויש אפילו שטוענים שיש מאיפה לקחת - ממילת הגנאי החדשה בלקסיקון הישראלי - הטייקונים. מבקר המדינה ניכנס לעובי הקורה כדי לבדוק מהיכן נוצר החור בתקציב כאילו יש כאן תעלומה - החור נובע מהגדלת ההוצאות לביטחון ורווחה ללא הגדלה מגבילה בגביית המיסים. אבל לפחות אפשר להגיד על הגירעון שהוא מימן רפואת שניים עד גיל 12, גני ילדים לגיל הרך , תשלומי רווחה שונים ופיתוח ביטחוני לטובת כולנו. הגירעון הזה בחלקו הגדול שינה ולו במעט, את רמת חיינו ואת ביטחוננו.


וודאי שהגזרות היו קשות הרבה יותר, עד כדי שיתוק הכלכלה הישראלית, לו הגירעון היה 76 מיליארד שקל שלא לדבר לו הגירעון היה גדול בעוד 76 מיליארד שקל - כגודל החוב של חברת החשמל לישראל כפי שטען שר האנרגיה סילבן שלום בשבוע שעבר. כל תושב בישראל מעולל בן יומו ועד הזקנה המותשת בבית האבות חייבים, באמצעות חברת החשמל, עוד 9200 שקל, כי חברת החשמל היא חברה ציבורית של מדינת ישראל כולה.


נכון אין יכולת להשוות במדוייק חוב מצטבר שנוצר לאורך הרבה שנים ושלא את כולו חייבים לפרוע בקרוב לגירעון תיפעולי שותף - מצד שני הגירעון של המדינה הוא על כל מיכלול פעולותיה ורבים בציבור נהנו ממנו בעקיפין. הגירעון של חברת חשמל הוא כולו פרי התנהגותם המופקרת של בערך 13,000 עובדי חברת החשמל, שהם הנהנים היחידים ממנו, בעוד כולנו משלמים באופן שוטף הרבה מעל למקובל במדינות מתועשות על החשמל הזה. נכון לא כל החוב, אפילו לא רובו, נוצר מתנאי השכר המופלגים של העובדים - רובו נוצר מהשתלטות העובדים על תהליך הניהול וההחלטות הכלכליות של החברה עם זיקה מועטה למשמעות הכלכלית של הניהול וזיקה חזקה למעמד ולכוח של המחליטים. לא מדובר בהגנה על זכויות העובדים, כפי ששלי יחימוביץ או עופר עייני טוענים, אלא בהשתלטות עויינת על נכסי הציבור וגביית המחיר מהציבור כולו שגם לו מגיעה הגנה מתופעות כאלה.


יש להדגיש שבסופו של דבר אין מי שישלם ומשלם את העלות השוטפת הגבוהה במחירי החשמל ואת עלות החובות של החברה אלא הציבור כולו אם באמצעות תעריפי חשמל מוגזמים, בצורת מיסוי ממשלתי עקיף או תיעול תמלוגי הגז העתידיים, שניתן להעריך אותה יחד עם הריבית והחזרי הקרן, נגיד ל 20 שנה, בלפחות 7.5 מיליארד שקל בשנה. סכום ששווה גביה של 2% מע"מ מכל אזרחי מדינת ישראל. הכל בשביל 13000 עובדים מיוחסים.


אדגיש שגם אם נקבל את גירסתה של שלי יחימוביץ שאת נטל הגירעון הכלכלי יש להטיל בעיקר על הטייקונים וגם אם נקבל את הנחתה שבעלי ההון אכן ישארו בארץ ופעילותם הכלכלית וכושר התחרות הבין לאומי שלהם לא יפגע בגלל המיסוי הגבוהה - הרי אין להם ביחד את היכולת לחלץ את חברת החשמל מהבוץ שבו היא שקועה יחד עם כולנו. לא נגעתי בשאלה המוסרית אלא רק בהתחשבנות הכספית. כשמפגינים יצאו אתמול להפגין נגד המע"מ הם פשוט טעו בכתובת המע"מ היה יכול להיות בקלות 15% ולא 18% לולא אחיזת הוועדים הגדולים והחזקים בצווארו של המשק הישראלי ובראשם ועד עובדי חברת החשמל. אם שלי יחימוביץ רוצה למנוע גזרות כלכליות יתכן שאפשר לקחת יותר מהאנשים "הרעים" של המשק - "הטייקונים" אבל כל מה שיקחו מהם יבלע, בסופו של יום, בחברת החשמל ולא נודע כי בא אל קירבו, לא לטובת הציבור כולו אלא לטובת 13 אלף עובדיו שרבים מאד מהם נימנים אל המאיון העליון של רמת החיים בישראל.


יש קו דק בין זכות העובדים להתארגן ולהלחם על זכויותיהם, גם על חשבון כולנו, לבין השתלטות בפועל על נכסי הציבור ושוד הקופה הציבורית. החוק צריך לעודד עובדים להגן על זכויותיהם בתנאי שהם יודעים שמשלב מסויים הם מעמידים את המיפעל הכלכלי בו הם עובדים בסכנת קיום. אז יש גם לעובדים בלמים מאזנים ועיניין בהמשך קיום המיפעל, לבין הועדים החזקים שיודעים שתמיד יש אבא שמשלם - המדינה - והבלם היחידי הוא תפוס כפי יכולתך. את הקו הזה מגדירים הפוליטיקאים שאמורים לפעול למען הציבור, כמו שלי חימוביץ למשל, שאולי רואה בעיה עם ראש ועד כזה או אחר אבל לא עם התופעה כולה - היא קוראת לזה "עבודה מאורגנת" ולא "שוד מאורגן של קופת הציבור". 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה